להציץ או להביט, או להתבונן או להסתכל.

.

מהם

מהם הגבולות שאין לחצות במבט? מהם הגבולות של המיתחם הפרטי? מתי המבט פוגע?

לְמה מזמינים החלונות? האם   הם חד כיווניים?

אני מסתכלת. אני מסתכלת עם המצלמה ורישום המראֶה חוצה את הגבולות שלי וכעת הוא גם כאן.

לא לכל מה שאני רואה ניתן לתת פרסום, אבל כשהחלונות פתוחים ומוארים אני מניחה שיש לי החירות או ההיתר להעתיק את המראה מעיני ( מוחי בעצם) למדיה אחרת ולשתף.

דרך החלונות רואים. דרך החלונות רואים מהפנים החוצה וגם להיפך – מהחוץ פנימה. הפנים הופך לעתים להיות פומבי, חלק מהחוץ.

..

.

כמעט חצות.

בכל חלון משתקפים אורות אחרים: צהובים או לבנים, חמים או קרים. בכל חלון חיים אחרים.

.

מישהו מאחסן את המאור הגדול אצלו בבית.

.

ובחצר אחורית, נשכח לבד, בלילה

.

יש קסם מיוחד בחצרות אחוריים, בסיפור שהם מספרים בשתיקתם. גם ביום.

.

לפעמים החלונות לגמרי פרוצים. רואים דרכם את הצד האחר. ובאמצע ריק במקרה האחד בבית העמוד לפני הריסה אם כי חלקו עדיין מאוכלס.

.

ובמקרה האחר, בצריף הנטוש של תנועת נוער, שוכנו עתה עגלות הסופרמקט הסמוך.

.

.

יש מי שמנסה לחצוץ, להסתיר

.

ויש מי שפותח חלון ומזמין הצצה.

.

.

יש בשכונה מי שנראה כמסתכל ללא כל בושה, ישירות ( רק קצת מסתתר), לאור היום, בהתרסה. חייזר אולי.

בטיוליי אני פוגשת המון כלבים מציצים. הם מסתכלים עליי, אני מסתכלת עליהם, לעתים בפחד, בדריכות, לעתים בזהירות ולעתים במאור פנים.

.

.

.

.

.

העולם נראה אחרת מנוקדת המבט של כלב. כאן מזווית הראיה של נונה אצל הוטרינר.

.

מסתכלת על העולם עם קפה ראשון של בוקר. מברכת לשלום במאור פנים.

.

לא מביטים החוצה אבל מאפשרים הצצה

.

.

.

.

לפעמים הפנים והחוץ לגמרי מתערבבים בחלון.

כולם מצלמים את הילדים ביום הראשון ללימודים. גם אני. לא מהחלון. לא מציצה. מסתכלת, מביטה, או מתבוננת. מצלמת ברחוב.

הנה ילדות, מתקשטות בורוד, מזדהות עם ורוד. ילדות ורודות הולכות לגן ולבית הספר. לפעמים עם אמא, לפעמים עם אבא לפעמים רק עם חברות. הילדים לא עם ורוד. ברור שלא.

.

.

.

.

.

.

.

ואי אפשר להציץ בלי עציץ.

אז אני מציצה על עציץ פיקוס השדרה שלי דרך החלון. ( עשיתי לי שדרת פיקוסים במרפסת הגג)

.

וגם ציץ האיזדרכת בעציץ. עוד מעט יעבור למקום מרווח יותר. (עציץ גדול יותר).