Feeds:
רשומות
תגובות

 

 

חיפשתי וחיפשתי את האולר שלי ולא מצאתי ועתה, בעיצומה של מלחמה איומה ונוראה ומקוממת ומכאיבה, אני זקוקה לציוד הזה נואשות ובלית ברירה ארכוש מחר אחד חדש. לא שאני עושה בו שימוש יומיומי, אבל הוא נכס רב תועלת במקרים רבים והוא מזכיר לי את אור (Orr) ונוסח בי ביטחון כשהכל מסביב שוב פעם נטרף.

אולר שווצרי

מדובר באולר שוויצרי פצפון עם סכין, מספרים, פצירה, קיסם ופינצטה. לא מדובר בסכין להגנה או תקיפה אלא ארגז כלים בזעיר אנפין להישרדות( למרות שיתכן שעל פי החוק אסור לשאת אותו ללא מחוץ לבית ללא הוכחה לשימוש מקצועי והוא יכול להיות עילה למעצר) . מדובר באולר נשי שלא מיועד לתקיפה ואפילו לא להגנה. אלא להישרדות בזוטות של יום יום: לחתוך פרי, לגילוף, להוצאת קוץ מאצבע של ילד, לגזירת חוט ואולי להכנה איטית ובטוחה של חבל הצלה.

מאז שיצא לאור בעברית בראשית שנות השבעים, אור, דמות לא ראשית אבל מאד משמעותית ב "מילכוד 22", הוא הגיבור שלי.

הגיבור שלי הוא חייל לא גיבור, מעמיד פני פתי נלעג, מפסיד בקרבות, עובד על כולם וניצל, הגיבור שלי הוא איש יצירתי, שיודע ללקט מכאן ומשם ולהפוך את האוהל שלו ושל יוסראי,ן חברו והגיבור הראשי, למקום עם רווחה יחסית. אור מתכנן בקפידה הימלטות והצלה מתופת , מחוסר פשר. אהבת מולדת היא לא ערך עליון עבורו וגם לא גאוות היחידה. הוא , לא נאמן לשלטונות או מפקדים, ולא צייתן , לא מתלהם, לא מלהיב, לא מסית. הוא חבר טוב ודואג, הוא חכם למרות הכל והוא שורד ומביס את המילכוד: תקנות לוכדות ולופתות. כך הוא מתמודד עם רשות שנכפתה עליו ומסכנת את חייו. צעד אחר צעד, בחשאי בלית ברירה.

"היה רק מלכוד אחד, מלכוד 22, שציין במפורש כי דאגה לביטחון האישי אל מול סכנות ברורות ומידיות היא תהליך של חשיבה הגיונית. אור היה משוגע והיה אפשר לקרקע אותו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבקש. וברגע שהיה עושה את זה הוא כבר לא היה משוגע והיה צריך לטוס למשימות נוספות. אור היה משוגע כשטס למשימות נוספות ושפוי כשלא טס. אבל אם הוא היה שפוי הוא היה צריך לטוס. אם הוא טס ואם היה משוגע ולא היה צריך לטוס. אבל אם הוא לא רצה לטוס הוא היה שפוי והיה חייב לטוס. ( ג'וזף הלר, מלכוד 22, תרגום ירון בן עמי, הוצאת ספרי עליית הגג – ידיעות אחרונות, 2008 עמ' 65-66)

איני מוצאת את התרגום הישן והאהוב שהיה לה, אז מעבירה צילומי הדפים מהתרגום האחרון.

אור, טייס בחיל האויר האמריקאי במלחמה באירופה, התאמן בלהיות מובס ( כ-17 נחיתות חירום או הפלות) והוא שרד , שיכלל את הטכניקה של הפלת המטוס עד לרגע שבו הוא נעלם.

ואז, בעמודים האחרונים של הספר, מתברר עד כמה אור הצליח להביס את השיטה ולהיחלץ ממלכוד המלחמה.

מילכוד 22 - ההצלה של אור 11

מילכוד 22 -12

 

מילכוד 22 -13

 

מילכוד 22 -14

 

אני אוהבת את הארץ הארורה הזו. אני קשורה אליה בעל כורחי בעבותות אבל לא מאמינה עוד באפשרות שיקום.

באמת אפשר לשרוד כאן?

—-

מודעות פרסומת

 

 

 

…….

 

בוקר שליו של קיץ, עוד טרם החום, מעט צל של העצים נופל על השביל.

עובד משקה לכאורה, לכאורה מחיה צמחיה שמתייבשת בחום ועובר אורח רוכב בפעילות ספורטיבית או בדרכו לעבודה על אופניים. נוף פסטורלי עם ברושים ושביל ארוך. בתי העיר בקצה המרוחק. שיגרה נעימה.

רציתי לברוח. רציתי להימלט מהזוועות שקורות כאן ומהמחשבות על הזוועות שעוד צפויות. רציתי להימלט מהייאוש.

אבל מה זה התיל הזה והגדרות הכפולים? מהו המקום המוגן הזה , השומר או כולא ומאיים?

יש שם חומרים מסוכנים ואכן צריך לנקוט זהירות באיזור ובסביבתו.

והעובד המסור והחרוץ? מה הוא מגדל שם?

כלום. הוא לא מגדל כלום. הוא מרסס את העשבים ברעל . הוא מדביר אותם. הוא יהפוך למדבר את החלקה הקטנה שלידו.

העובד המסור והמגן גם הזהיר אותי לא להמשיך הלאה בשביל עם מצלמה. יש שם בקצה כיפה גדולה ממתכת כבדה שמגינה על האיזור. רואים אותה בתמונה. היא בכלל לא נראית כמו כיפה. רואים שם גם דגל ואיש עם מדים. (ובגלל שהיא קרובה אלי היא מגנה כנראה על מקום מרוחק יותר ורסיסי פצצות שהיא תפוצץ יפלו עלי).

עכשיו אני עוד יותר לא רגועה. רציתי רק לברוח, להימלט. הקשבתי לקולות בשדה הרחוק מהכביש הראשי . הקלטתי את שירת הצרצר והעורבים ועופות אחרים ואין מילוט.

התמונה הזו כל כך מתעתעת. שוב ושוב מקיפים אותי בהצהרות על כוונות להגן, לשמור עלי , להרוס לשם כך חיים לשרוף שדות, להרוג עוד אנשים ( בטעות) , לגייס עוד חיילים שיגנו עלי.

אבל הדברה איננה הגנה .

דיבור והדברה הם מאותו שורש?

מראית עין של חוזק ושל שליטה אינם הגנה. הם תעתוע. הם מרושעים ומרוששים.

…….…….

אני עומדת ותוהה איך להמשיך, באיזה שביל אוכל ללכת ואיני יודעת. רק מאד מאד מבקשת שבינתיים הסירו את ההגנה המפחידה ומאיימת. והבחורים הצעירים שקוראים לכם עכשיו להתגייס – בבקשה אל תתגייסו להגן עלי.

הנה עכשיו אזעקה ובום. מפחיד נורא.

תגים של Technorati:‏

אנא, קראו והשכילו ולמדו את "ספר תורת התבוסות והמפלות השלם" של שמעון צבר.  הזכרתי אותו כבר פעם בעת מצוקה http://tinyurl.com/o9hx3ef

 

 

.

.

פעם היה לי דגל והייתי מאד גאה בו.

.

אני בת שלוש עם דגל ביום העצמאות

פעם אהבתי דגלים והכרתי היטב את הדגלים של כל אומות העולם וחשבתי שאני בת מזל שאת הדגל שלי קל לצייר ולקשט בו את המחברת, לא כמו הדגל של ברזיל למשל.

.

יום העצמאות היה יום של דגלים וסמלים ואהבנו לקשט את המרפסת לכבוד יום ההולדת של המדינה ולראות הרבה כחול ולבן בשכונה. אז, כשהתמונות באלבום היו רק בשחור ולבן, גם היו רוקדים ברחובות עד מאוחר בלילה. אז הייתי ילדה.

.

היום אין לי דגל ואני סולדת מסמלים (וטקסים). בעיקר אלה המוכתבים וברוח "מוכרחים להיות שמח" . השנה גם לא אצא לראות את החוגגים בנפנופים. קשה מידי.

.

כל שנה אני מתלבטת מה לעשות עם הדגלים שאני מקבלת באדיבותו של בנק גדול. לפעמים נתתי למי שלא קיבל באדיבות הבנק ורוצה להניף דגל, לפעמים שמרתי במחשבה שאולי פעם יהיה לזה שימוש ואחרי שנים העברתי לרחוב בתקווה שמישהו ירצה בו.

.

אנשים אוהבים לקשט את הבית לכבוד החג ומנפנפים בו ביחד עם הכביסה שלהם. יש לי אוסף של צילומים של דגלים וכבסים, של דגלים שהתבלו  ימים רבים  אחרי החג אבל עדיין מתנוססים נכלמים.

 

.

..

מנוחה ביום חול

במרפסת ליד מכונת כביסה  ודגלים- דרך לוד 2

 

..

 

תלויים בגאווה לקראת  החג

.

..

מתכוננים לחג

תולים דגלים במרפסת - ערב יום העצמאות 01

 

.

שמחת יום העצמאות

.

שמעון קישט את האופנים עם דגל

..

..

שמירה

.דגלי ישראל על חורבה בכפר שלם

..

..

ביתו הוא מבצרו

.מסיר הדגלים

..

..

בתל אביב, רחוב דובנוב

.דגל ישראל וחוט תיל - רחוב ליאונרדו דה וינצ'י 1 ג

....

..

 

דגלים, כמו כתבי קודש, מחייבים גניזה?

 

 

הפעם חשבתי שכדאי למחזר. אני שונאת בזבוזים, גם של חיים צעירים, ורציתי לעשות בדגל שימוש ראוי. גזרתי, הכנתי חוט, סרגתי סלסלה. סלסילות אני אוהבת.

 

 

 

 

תהיתי תוך כדי מה יש בדגל יותר "כחול" או "לבן" (עדיין מתחבטת בסוגיה.) וגם , מה אעשה בסלסלה הזו, שצבעיה לא מתאימים לי לרהוט בבית ובכלל, החומר הסינטטי ממנו הדגל עשוי לא נעים למגע ולא ברור גם עד כמה מהר הוא מתפורר או מתכלה. לא כמו פעם, שהדגלים היו עשויים מכותנה.

 

מסקנה אחת ודאית: מדגל גדול אפשר לעשות סלסלה קטנה.

 

מכל מקום הנה יש לי טנא מוכן לחג הביכורים או שאקדים ואמלא אותו בביכורי תותי עץ שכבר הבשילו.

 

אבל זה יהרוס את הדגל זה סופית כי התותים יכתימו אותו באדום-סגול שלא יורד.

בוקר מחלון המטבח שלי, העולם צף, מרוכך, מעורפל, הוא שם ובכל זאת קיומו בספק.

 

כך מכל עבר. כך זה היה יום אחד לפני חודשיים, בחודש מאי.

ממזרח

_MG_0016 חלון המטבח שלי בערפל

…0

ממערב

_MG_0006

מדרום

_MG_0009

ומצפון

.

_MG_0011 עורב ובתי רחוב בני הנביאים בערפל

.

אני לא כל כך רואה וגם לא כל כך נראית, מוגנת מעין זרה.

אבל כשהתבוננתי בתמונות וחקרתי בהן מתגלה ומתבהרת מציאות קצת שונה.

האם זו יונה או עורב? ביקשתי לדעת כדרכי, סקרנית, מביטה מבעד, מציצה ( למה זה חשוב? זה לא. זה לא באמת חשוב אבל מחסנאיות אוהבות לדייק, לקטלג לשמור דברים באופן מסודר לאגור לעת הצורך. מי יודע, אולי פעם זה יהיה שימושי).

..

_MG_0011 עורב ובתי רחוב בערפל

.

.

ואז ראיתי שישנה גם דמות נוספת. מישהי עומדת שם בחלון, ספק רואה אותי ותוהה ספק לא.

_MG_0011 - אישה בחלון קטע

וכששכללתי את אמצעי החקר שלי ובדקתי שוב מה יש שם ממול נחשפו עוד צבעים ועדויות על חיים וכבסים.

..

_MG_0011  קטע מרפסות

יצאתי לטיול בוקר. תחילה גם בחוץ היה מעורפל ומרוכך וכל כך יפה.

_MG_0032 ברווזים ונוף ערפילי בפארק

.

פגשתי כמה עוברי אורח וכמה ממכרי במקומות ובעתות הקבועים והשמורים שלהם. כשמתקרבים הערפל לא חוצץ. הערפל התפוגג קצת בהמשך הדרך. הם לא מכירים זה את זה. אני היא זו המצמידה ומקשרת אותם כאן, מצלמת, מביאה להם אחרי כמה ימים את תמונותיהם המודפסות למזכרת. ברשותם אני מעלה את התמונות וברשותם אספר בפעם אחרת על השעורים שאני לומדת מכל אחד מהם.

_MG_0021 צועד בפארק משתקף בשלולית ופרחי סיגלון

_MG_0014 גנן על ספסל בפארק

וככל שדרכי נמשכה כך התבהר העולם ונחשפו צבעים ומשחקים.

_MG_0024

_MG_0018 שתי נשים על ספסלים ועורב בפארק מצויר-2

_MG_0047   זוג מבוגר דתיים מתמסרים בכדור בפארק מצויר

.

.

חזרתי. שמש בוקר חזקה בחלון המזרחי.

.

_MG_0014 בוקר מחלון המטבח 

.

זה הערפל מבפנים שעכשיו מכסה את הנוף בחלוני. הוא לא כל כך מרוכך הוא קצת חזק מידי, אפילו תוקפני.

.

_MG_0006 בוקר מחלון המטבח ואדי הקומקום

ריח הקפה נעים, מעורר ומרגיע בה בעת.

נהיה בהיר. יום עבודה דורש מיקוד וצלילות.

ערב ובחוץ כבר היה חשוך. רק עד הלבנדר הפורח הגיע האור מבפנים.

.

_MG_0037  ירח מלא ולבנדר בחלון המטבח

אחרי החג, לפני חג אחר, הפסקת צהריים, סתם יום של חול

הדשא של השכן ירוק יותר ( זה דשא? מרבד סינטטי , מעמיד פנים אבל נראה  די טוב). כביסה שיבשה כבר הוסרה._MG_0002 חצר צבעונית ברחוב עזריאל

ורק דג אחד נשאר תלוי ליבוש בחצר אחרת, וחתול מתנמנם, אדיש. זו רק אני החרדה, מנסה להירגע._MG_0062 בובת דג תלויה לייבוש וחתול

הבוהיניה הוורודה פורחת בהידור ליד סניף הדואר, אמיתית ומשמחת. הנה משהו קבוע, כל שנה,  באותה עונה._MG_0003 בוןהיניה פורחת ליד הדואר ברחוב עזריאל

ועוד קצת דרומה, דגל, גדול מתמיד, הונף במרפסת ליד עץ החושחש עמוס הפרי ( נשארו רק הגבוהים, אליהם קשה יותר להגיע) מיץ של חושחש מתון יותר מאשר לימון לטיבול סלט. כבוד לעץ בן יותר ממאה שנה וחן חן  לבעלת העץ המתירה לכל  לקטוף את הפרי.

פסח עבר, יום העצמאות קרב, ריח של אפריל באוויר. שעותיהם האחרונות של החרציות ופרחי החרדל._MG_0015 דגל ישראל ועץ חושחש ברחוב אחד העם

-   —

שיחה קצרה עם הסַפִּר, שכולם קוראים לו הרב. גם הוא קישט כבר בדגלים את החלון לקראת החג הקרב או שמא הם תלויים עוד מהשנה שעברה.בדרך כלל דגלי הלאום  נתלים בגאווה לקראת החג ומתבלים, מסמרטטים נכלמים במשך השנה ולפעמים במשך שנים.

חיים הירקן מבקש להסתפר בשעה זו של צהריים כשאין  לו  כמעט קונים. גם בשעות אחרות העסקים מאד חלשים בימים אלה.

הכל מתערבב כאן בכיכר, פנים וחוץ, מרכולתו של השכן , מוֹדעות, תודעות, ידיעות והאמת או השקר  על יושבי הארגזים בפניה האחרת, הדברים שנלחשים מפחד על הבריונות, בתי הכלא, מאפיה עירונית והבטחה שנלחשת  " פעם אחרת אספר לך". _MG_0010 הספר בכיכר הרב פרדס

המשכתי בפארק וכשהשמש עדיין אל קופחת ישנם מבלים שעבורם זה כנראה לא סתם יום של חול, מצטלמים בחגיגיות עם ברבור שחור_MG_0097 משפחה ערבית מצלמים בפארק

 

או אוכלים  בהשגחה של עורב אפור ( עדיין לא חדלתי מענייני עורבים )_MG_0088 זוג אוכל בפארק ועורב

ובחורים צעירים מתאמנים בחן ובמיומנות באיקידו . גם אני חייבת ללמוד אומנות לחימה אולי זה ייתן לי יותר  עצמאותו וביטחון והגנה..—     _MG_0042 חרדים מתאמנים באיקידו בפארק —-    

—-    

ובדרך חזרה מסיבוב ההפסקה הגעתי שוב לאתר הבניה ( כי אני שבה לשם מידי יום כמעט) .  זה המוּקם, זה המקוֹמם, שראשיתו בחטא וגזל של מתנס פעיל ורכוש השכונה http://tinyurl.com/cf6lwo9. אבל יש קסם כה רב בתהליך הבניה, בהוד של העמל, החכמה, היציקות, החפירות, התְאוּמים, כלי עבודה, אנשים חרוצים ( ועיפים כי  " אין שעות עבודה בענף הבנייה")

אחרי היציקה של קומת החניה השניה מתוך שישה – עמוק בתחתית הבור_MG_0021   עובדים באתר בניה באחד העם 16

_MG_0064 פועל באתר בניה ברחוב אחד העם

—–

——-

והפתעה  ליד ארון הבגדים המאולתר של הפועלים שירדו  לעבודה בתחתית הבור

_MG_0081 ברבי באתר בניה ברחוב אחד העם —-

מי זו כאן יושבת חשופה, וזוהרת? ומה עובר עליה?

אני לא מכירה הרבה ברביות. למזלי נחסכו ממנו כיון בתי העדיפה בובות אחרות, אבל זו היא ללא ספק עם השיער הכי ארוך שראיתי מעודי. ( אולי זו בכלל לא ברבי אלא מתחזה שלה)_MG_0078 ברבי באתר בניה ברחוב אחד העם 

 

זה לקח לי זמן וגם היססתי רבות – קמח לבן? טיגון בשמן עמוק? אבקת סוכר?  מתכוני בישול בבלוג שלי? אבל הגעגועים מציפים ואני שולחת לילדה שלי שבארץ רחוקה ניחוחות מחגי חנוכה רחוקים בזמן.

ילדה שלי,

לרגל עשור וקצת יותר של טבעונות ובשבוע של געגועים עזים כשגם נונה כבר איננה כאן,  אני מעלה גירסאות מאולתרות  ומותאמות של מה שהיינו מכינות בהנאה רבה בחנוכה  ואחר כך מדליקות נרות בחנוכייה שעוצבה במאמצים משותפים וזכתה לפני 20  שנים בפרס ראשון בית הספר שלך – חנוכיית שלום  קראנו לה  וכל כך קיווינו.

חנוכית שלום מוקטן

והוא מתבושש לבוא.

אצלנו מסורות משולבות של  של מהגרים מגרמניה ומלוב. משהו שהלך והשתנה וקיבל צורה אחרת ובכל זאת  מין מסורת.

האטריות המטוגנות הם בכלל לא הספינג'  הטריפוליטאיות http://tinyurl.com/cb6ppdy שמתאימות לחנוכה אלא מעין אטריות מסוכרות שמכינים בדרך כלל דווקא לראש השנה ואפילו לא מסוכרות אלא טבולות  בסירופ של סוכר . אבל זה נוח לעבודה לילדים, מלא שמן, קל להכנה וטעים ( וממש לא בריא. להיזהר לא לשרוף. כרם אביטל, דיאטנית קלינית טבעונית תסביר לכם היטב למה שרוף זה ממש גרוע http://tinyurl.com/a7bd8xc. אן כאן http://tinyurl.com/crvv4g4

הבצק במקור הוא בצק אטריות – רק קמח וביצים ( בערך לביצה אחת כוס קמח , וביתר דיוק " כמה שזה לוקח" לפי המתכון של דודה פנינה שגם היא הלכה לעולמים בימים אלה)

זה יוצא בסדר גמור גם עם מים וכפית שמן במקום ביצה.

השתמשתי הפעם בקמח דורום (להכנת פסטה) כי זה מה שהיה לי.

ראיתי כי בעודי מהססת ומתברברת העלתה נופר בבלוג הבישול הטבעוני החמוד שלה מתכון  ל "עוגיות פריכות"   שזה בדיוק זה והדגימה יפה את תהליך העבודה אלא שאצלי החיתוך הוא לרצועות, אקראיות, לא מסודרות.

אצלה http://tivonim.wordpress.com/2012/12/06/

אצלי

איטריות מטוגנות

במקום סופגניות הכנתי משהו  שמזכיר אותן, לא טבול בשמן, ושייך למסורת הייקית של המהגרים בבית  "תפוח בחלוק"  "apfel im  schlafrock"  שהוא בעצם מעין לביבה – פאנקייק – עם פרוסת תפוח עץ בתוכו.

המתכון הראשוני שכל כך טעים  וכל כך אהבתי מצריך חמאה. זה יוצא בסדר גם בלי חמאה ואפילו עם פחות שומן, אבל  חמאה זה כל כך טעים. ויתרנו, לא בקושי רב. יש המון דברים טעימים גם בלעדיה.

הפעם, מתוך געגועים, קניתי משהו שמעולם לא קניתי לפני כן – מרגרינה בטעם חמאה  ( של מזולה)

השתמשתי בקצת, נותרה לי חבילה ענקית לכל המעוניין.

מוציאים את הליבה מתפוחי העץ

תפוחי עץ מגולענים 01

פורסים לפרוסות בעובי של כחצי ס"מ

מאדים קלות (שלושה תפוחים פרוסים) עם 10 גר' מגרגרינה בטעם חמאה) או סתם בטיפה שמן בטעם ניטראלי, ושתי כפות סוכר ( לי יש חום אבל זה זה לא ממש משנה. זה לא בריא יותר) וגרידת קליפת לימון.

פרוסות תפוחי עץ במבחת

הבצק – כוס קמח ( ערבבתי קמח רגיל וקמח כוסמין)

כפית אבקת אפיה

טיפה מלח

כפית סוכר

שמנת סויה ( חלב לבישול)  ( אני מעדיפה של אלפרו)

 מערבבים עד למירקם של שמנת סמיכה.

עוטפים כל פרוסת תפוח בבצק

תפוח עץ בחלוק במחבת

ומטגנים בשמן ( הרבה אם רוצים) או מעט מעט במחבת.

תפחת עץ בחלוק 

נשאר לי המון שמן מהטיגון – איך נפטרים ממנו בלי להזיק?

 

מגיחה לרגע. אולי טיפה יותר, מדורבנת על ידי תגובה שקיבלתי  ממש לאחרונה של ורד נבון (http://verednavon.wordpress.com/) בפוסט שלי כאילו לא נעדרתי מהמחסן כל כך הרבה זמן.

הסתכלתי לעתים, הגבתי לעתים ובעיקר הייתי עסוקה בפרויקטים אחרים  – למשל

ארוחות בוקר של עורבים

עורבים אוכלים אבטיח בפארק 11

עכשיו אני עסוקה גם בהרהורים על מקומי, לא הוירטואלי, אלא  הממשי.

הילדה שלי, שהיא בכלל כבר לא ילדה אלא אישה צעירה, גרה בעת הזו בארץ רחוקה וקרה והיא מתגעגעת. מתגעגעת  למירקם החיים , לאנשים במעגל חייה, לנוף, לבית. אני נורא מתגעגעת אליה   אבל  חושבת שכאן באמת כבר אי אפשר. אולי אני אצטרף אליה?  אולי נמצא מקום אחר שהוא לא כל כך קר ומנוכר? אבל  אני חוששת להיות כמו הוינקה הזו – חד עונתית ועקורה.

וינקה עקורה

וינקה עקורה על אספלט 02

השעה הזו שבה אני יוצאת לסיור הבוקר שלי, השיגרה הברוכה בסביבה המוכרת, קבועה לכאורה ובו בזמן משתנה תדיר,  – "בוקר טוב", "מה נשמע", "בתאבון" .  – זו העת  של ארוחות בוקר בחוץ לאחדים. חלקם  נולדו כאן, חלקם מהגרים שאינם דוברים את שפת המקום.

אבי וחברים ליד המסגרייה פותחים שולחן

גברים בארוחת בוקר בכפר שלם 06

ארוחת בוקר בפארק

בבית הקפה בפארק 01

אַלבִיס מביא ארוחת בוקר  לחתולים

אלויס מאכיל חתולים בפינת רחוב מחל 1

כל יום בשעה קבועה מאכיל אלביס את עשרת או יותר החתולים בפינת הרחוב שלו ולכל אחד הוא נתן שם.  לא זוכרת איך קוראים לחתול הזה שבתמונה אבל אני  בטוחה שהוא לא פּוּמָה כי פומה שחור. אחרי ההאכלה  והפסקה קצרה חוזר   אלביס לשעת ליטוף.

כמה הנאה יש בנתינה , בהאכלה, בשיגרה היומית הפשוטה וראשונית

אמא מאכילה תינוק 04

אב ובן תינוק על אופניים  מאכילים ברווזים באגם 06

הבאתי אורז ליונים

פיזרתי אורז ליונים על האספלט

הם העדיפו אוכל שהושאר לחתולים

יונים אוכלות אוכל של חתולים על יד גלגל מכונית

כל יום, לפחות פעמים ביום, מישהי משאירה בתחנת ההאכלה הזו אוכל לחתולים.

כמה בטחון נוטעת השיגרה. כמו בחצר הזו

יום שלישי  –  כביסה לבנה

כביסה לבנה בחצר ברחוב עזריאל 02

אבל האזעקות. אזעקות מכל מיני סוגים, מפירות את השגרה, מאימות, מעוררות למחאה נכלמת, לייאוש, ולבריחה.

כך חשתי בחדות כשהחובט בשטיח החרוץ  והדואג לניקיון, החליף איתי כמה מילים בחביבות וביקש להצטלם ואז הציע מין שעשוע כזה " אולי אני אחבוט קצת גם  בך"  וביקש  להדגים בהרמת המחבט וכיווני אלי.   בצחוק, במאור פנים  אבל בליווי של צל מאיים.

חבטות

חובט בשטיח ברחוב עזיראל 02

אלה הרגעים  שביתר שאת עולים הרהורי ההגירה שהתאחרה, שאולי כבר הוחמצה והשאלה האם באמת אין ברירה  אולי אפשר אחרת.

הנה ליד חלוני  מבקרים כל יום, גם הבוקר, בני המקום וגם מהגרים שהסתגלו למורת רוחם של  הילידים, התרבו ומרגישים אדוני המקום.

דרור על הברוש שלי

דרור על הברוש שלי

דררה על הברוש שלי

דררה על הברוש שלי

ובלי שום קשר – או כמו תמיד  אצלי קשור בעקיפים -  אנסה מאוחר יותר היום  להכין ולהעלות מתכון של סופגניות ומטוגנים אחרים טבעוניים  לחנוכה.