מתוך "מילון הסלנג המקיף"
מאת רוביק רוזנטל
הדברים שרואים בגובה דשא. הדברים שלא רואים בדרך כלל אלא אם משפילים מבט.
יש שם למטה חיים שוקקים: אהבות עימותים, פלישות, לבלוב, פריחה וקמילה. חיים שלא זוכים בדרך כלל להתייחסות .
גובה דשא
נזכרתי בגמדה גיבורת ספרה של מיקי בן כנען. "אם החיטה"
וכך מסוכם הספר בראשיתו, בדף הכריכה הפנימית.
על גמדה המחליטה יום אחד
להינתק מהקרקע ולעוף באויר.
על נגן פיקולו ערום וגבוה במיוחד.
על זוג זקנים הנכלאים במעבה האדמה.
על שני נערי מדבר ההופכים
למנהלי חברה חובקת עולם.
על אגרונומית איטלקייה המגדלת
עצי זית בהרי הרוקי.
על חריגים המגשימים חלומות בעל כורחם.
על שדות חיטה המלבלבים באמצעות טלפתיה.
על מהתלה וירטואלית ההופכת למציאות.
**
וההקדשה הנוגעת ללב ומתאימה לי היום במיוחד
"ספר זה מוקדש לכל יוצאי הדופן באשר הם.
אלה שנולדו ואלה שגורלם נגזר עליהן
להצטרף מאוחר יותר.
גם הספר המקסים הזה יכול להיעלם ולא להיראות על ידי מי שרוצה לראות הכול רק מלמעלה. והוא דווקא זה שמגביה עופף בדמיון ובראיה חומלת ואוהבת
יש לו כריכה שכל כך אהובה עלי, הדורה אבל גם חד גונית מצטנעת, ומעטים יעיפו בה מבט שני, כנראה, למרבה הצער.
היו לי תוכניות אחרות היום. גם תוכניות אחרות לאשר אני רוצה להעלות כאן.
אבל בסופו של הטיול היומי שלנו מצאתי את עצמי במצב דומה לצמח הזה
תלושה ושרועה על המדרכה.
הנמכתי. התרכזתי באחד והתעלמתי מהאחרת. כל זה נגמר בנזק כנראה לא קל ( כתף שבורה, עוד פעם שבר. עוד פעם כאבים, הגבלה בתנועה. הגבלה בכלל . ) היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
וכל זאת כי צילמתי אותו
התקרבתי אל הצמח הנכלם הזה שהכול עוברים על פניו ולעולם אינם רואים אותו.
ממש על שפת המדרכה.
יד אחת אוחזת במצלמה ויד אחרת בנונה. היא ראתה חתול, ומשכה בחוזקה. מאד בחוזקה.
יותר מאשר קודם לכן כשהיינו בפארק
כזה נמוך הייתי, אבל לא מבחירה כמוהו.
לפני כן, וגם בימים אחרים, הנה מה שמצאתי כשהתעכבתי על הדשא ועל המדרכות המוליכות אליו. זה מה שרואים אם מתבוננים גם במירקם הלכאורה אחיד, סתמי. של הדרך עצמה.
סתם דרור. מרוצה ככל הנראה שמצא ארוחה דשנה. אולי לא דשנה באמת, אבל גדולה.
*
זה חי או צומח?
פלומריה ידידתי. זו השעה שלה עכשיו.
פיקוס קדוש. עליו עכשיו נושרים ויוצרים מרבד מקסים. הוא יפה ומרשים אבל רבים לא אוהבים אותו בגלל שתלטנותו – הוא פורש רשת מסועפת של שורשים שפוגעים בצמחיה ובתשתית
וזה פרח מקסים של ברכיכיטון דו -גוני
(אמרו לי את השם. לא הייתי מעלה על דעתי.)
ביחד עם פרחים אחרים, צהובים
ןתרמיל זרעים שנשאר משנה שעברה. מי אכל אותם?
וליד שלולית אדומה של ברכיכטון אדרי שמכונה גם `אולגה הגדולה` ( לא יודעת למה. אברר )
לא רחוק משם, ליד הספסל
בערב זה יערם בסלון (לא שלי) ליד הטלביזיה
בכניסה לפארק – ארוחה לחתולים בלבד
העולם משתקף בשלולית מי ההשקיה
ובדשא שוב החבורה המיוחדת של אפרוחי האגמית. הם גדלו. מוציאים אותם לדשא לאכול, מתרגלים אתם התרחקות. עדיין יש שמירה צמודה.
בכלל לא ברור אם זו משפחה קונבנציונלית או שתי אמהות שמגדלות ביחד את אפרוחיהן. אולי שני אבות?
וגם לשיירים האלה יש עדנה ומישהו חוגג.
לא ידעתי שבדשא רגיל, כמו זה של הפארק גדלות פטריות.
הן רעילות?
פטריה שחורה
פטריות לבנות
ושיירים של פטריה גדולה עם זבוב
ואלה צמחים צנועים, יפים, כמעט בלתי נראים אם לא ממש ממש מנמיכים.
וגם נוצה
ובדרך חזרה, קרוב למקום התאונה , קרוב לגן הילדים, ראיתי שרידים לטקס קמאי, טקס חניכה.
מישהו החליט לגדול, להשתחרר.
אולי זה היה בכפיה
אולי אין עדיין מנוחה
וזה האות לבאות?
עבר בדרכי חתול שחור?
מה פתאום. אין קשר.
זה ידידי משכבר, היום הוא קצת יותר רגוע.
כתף שבורה?
מאמה מיה, מחסנאית, אוי ואבוי…
החלמה מהירה וקלה קודם כל,
ועכשיו לרשומה, לטיול, לרכינה הזו הנפלאה:
אל הנמוך, הנחבא, הצנוע.
מ ק ס י ם!
הצילום של ההשתקפות בשלולית יפיפה,
הכל כל כך חי ואמיתי.
יופי.
אני חושבת שהצמחים הצנועים (עם הפרחים הצהובים)
הם תילתן.
והדור הבא של האגמיות?
בשנה הבאה כבר בכיתה א'…
תודה,
ותנוחי.
טוב?
1. החלמה מהירה מהירה
2. את משגעת אותי עם המרכוז לאמצע
3. איזה תמונות טבע עירוני יפות!
4. הצמח הנכלם הוא ריג'לה, לא?
5. אני מנחשת שלפיקוס הקדוש קוראים ככה כי הוא דומה לעץ התאנה ההודי, קרוב משפחה שלו, שמתחתיו הבודהא מדט בבודגאיה לפני שנעור. זה רק ניחוש.
תודה על איחולי ההחלמה. אינשלה יעבור מהר
שחר, אם המירכוז בדף משגע במובון רע אני אנסה שלא. לא בטוח שאצליח.
תודה לשתיכן על העשרת אוצר ההיכרות שלי עם צימחי הבר העירוניים.
לפעמים אפשר לראות יופי גם בתוך העיר, באפרוריות וביובש.
האמת, צריך קצת להתאמץ בשביל זה.
מצטערת כל כך לשמוע על הכתף – נשמע כואב !
מצטרפת לאיחולי ההחלמה, שיהיה במהרה!
זה פוסט יפה והתמונות האהובות עלי במיוחד הן של החתולים והתרנגול – ושל – העצם.
הסוף עם המשפטים האחרונים על החתול השחור – נפלא.
תודה לאומנית הזעירא .
הכתף, אם היא לא זזה – לא ממש כואבת.
אבל הכל משתבש. לשרוך נעלי ספורט למשל זה מבצע שצריך עוזר צמוד או הכנה יצירתית של מיתקנים יעודיים.
וגם הגרדרובה, הבגדים לתקופת הקיץ הנוכחית, צריכים שינוי דרסטי שלא קשור לאופנה או טעם אלא לרוחבם, גמישותם , בעיקר אלא של השרוולים או הכתפיות.
איי… החלמה מהירה וכמה שפחות כאובה!
התמונות נהדרות, וגם השמות הנפלאים שיש לצמחים. תודה!
רפואה שלימה מחסנאית,
חבר יקר וותיק שלי קנה היום דירה שממש גובלת בפארק הלאומי (במפתיע)
כך שאני מניח שבשנה הבאה אבוא להתארח שם מדי פעם בפעם
תודה תמי ושועי לאיחולי ההחלמה.
זה לוקח זמן ועובר עם הזמן.(זמן מאד חי)
שועי אני מקווה שהחבר לא רכש דירה באחד מהמגדלים העתידיים לקום בסמוך לפארק. אני נורא רוצה שאף אחד לא ירכוש שם דירות שניבנות על עוולות, מה שברור שאין שמץ של סיכוי מול הפיתויים הגדולים. מכל מקום הפארק תמיד מארח ברוחב לב ואשמח להיצטרף.
[…] העומס נפצעתי. הנה כאן רואים – ידי האחת אוחזת במצלמה והאחרת כפופה, […]
תודה על הפוסט המקסים עם הצילומים העדינים שעושים חשק לצאת לטיול קטן בשכונה… בילדות תמיד העירו לי על כך שלא הלכתי זקופה אלא תמיד הסתכלתי למטה. עכשיו הזכרת לי למה, יש שם עולם שלם.
איזו הפתעה. הגיעה מבקרת נכבדה אחרי כל כך הרבה זמן שהמחסן שלי לא פעיל. תודה. אני מניחה שהיה זה ביקור נימוסין אחרי שביקרתי ואהבתי את הבלוג החדש שלך. אני משוטטת כאן לעתים ומגלה אוצרות ישנים וחדשים וכאלה הם הפוסטים שלך.
אל הבלוג שלך דרך אגב הגעתי דרך פייסבוק. גם שם אני מבקרת לעתים ולעתים לא,
מחסן לא פעיל? הפוסט הזה נראה רענן לגמרי, ממש מריחים את הדשא:) את רואה, זה הדדי. וגם אני בפייסבוק יותר מאשר במציאות עצמה:)