בגובה דשא

מתוך  "מילון הסלנג המקיף"

מאת רוביק רוזנטל

הדברים שרואים בגובה דשא. הדברים שלא רואים בדרך כלל אלא אם משפילים מבט.

יש שם למטה  חיים שוקקים: אהבות  עימותים, פלישות, לבלוב, פריחה וקמילה. חיים שלא זוכים בדרך כלל להתייחסות .

גובה דשא

נזכרתי בגמדה  גיבורת ספרה של מיקי בן כנען. "אם החיטה"

וכך מסוכם הספר בראשיתו, בדף הכריכה הפנימית.

על גמדה המחליטה יום אחד

להינתק מהקרקע ולעוף באויר.

על נגן פיקולו ערום וגבוה במיוחד.

על זוג זקנים הנכלאים במעבה האדמה.

על שני נערי מדבר ההופכים

למנהלי חברה חובקת עולם.

על אגרונומית איטלקייה המגדלת

עצי זית בהרי הרוקי.

על חריגים המגשימים חלומות בעל כורחם.

על שדות חיטה המלבלבים באמצעות טלפתיה.

על מהתלה וירטואלית ההופכת למציאות.

**

וההקדשה הנוגעת ללב ומתאימה לי היום במיוחד

"ספר זה מוקדש לכל יוצאי הדופן באשר הם.

אלה שנולדו ואלה שגורלם נגזר עליהן

להצטרף מאוחר יותר.

גם הספר המקסים הזה יכול להיעלם ולא להיראות על ידי מי שרוצה לראות הכול רק מלמעלה. והוא דווקא זה שמגביה עופף בדמיון ובראיה חומלת ואוהבת

יש לו כריכה שכל כך אהובה עלי, הדורה אבל גם  חד גונית מצטנעת, ומעטים יעיפו בה מבט שני, כנראה, למרבה הצער.

היו לי תוכניות אחרות היום. גם תוכניות אחרות לאשר אני רוצה להעלות כאן.

אבל בסופו של הטיול היומי שלנו מצאתי את עצמי במצב דומה לצמח הזה

תלושה ושרועה על המדרכה.

הנמכתי.  התרכזתי באחד והתעלמתי מהאחרת. כל זה נגמר  בנזק  כנראה לא קל ( כתף שבורה, עוד פעם שבר. עוד פעם  כאבים, הגבלה בתנועה. הגבלה בכלל . ) היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

וכל זאת כי צילמתי אותו

התקרבתי אל הצמח הנכלם הזה  שהכול עוברים על פניו ולעולם אינם רואים אותו.

ממש על שפת המדרכה.

יד אחת אוחזת במצלמה ויד אחרת בנונה. היא ראתה חתול, ומשכה בחוזקה. מאד בחוזקה.

יותר מאשר קודם לכן כשהיינו בפארק

כזה נמוך הייתי, אבל לא מבחירה כמוהו.

לפני כן, וגם בימים אחרים, הנה מה שמצאתי  כשהתעכבתי על הדשא  ועל המדרכות המוליכות אליו. זה מה שרואים אם מתבוננים גם במירקם הלכאורה אחיד, סתמי. של הדרך עצמה.

סתם דרור. מרוצה ככל הנראה שמצא ארוחה דשנה. אולי לא דשנה באמת, אבל גדולה.

*

זה חי או צומח?

פלומריה ידידתי. זו השעה שלה עכשיו.

פיקוס קדוש. עליו עכשיו נושרים ויוצרים מרבד מקסים. הוא יפה ומרשים אבל רבים לא אוהבים אותו בגלל שתלטנותו – הוא פורש רשת מסועפת של שורשים שפוגעים בצמחיה ובתשתית

וזה פרח מקסים  של   ברכיכיטון דו  -גוני

(אמרו לי את השם. לא הייתי מעלה על דעתי.)

ביחד עם פרחים אחרים, צהובים

ןתרמיל זרעים שנשאר משנה שעברה. מי  אכל אותם?

וליד  שלולית אדומה של ברכיכטון אדרי שמכונה גם  `אולגה הגדולה` ( לא יודעת למה. אברר )

לא רחוק משם, ליד הספסל

בערב זה יערם בסלון (לא שלי) ליד הטלביזיה

בכניסה לפארק – ארוחה לחתולים בלבד

העולם משתקף בשלולית מי ההשקיה

ובדשא שוב החבורה המיוחדת של אפרוחי האגמית. הם גדלו. מוציאים אותם לדשא לאכול, מתרגלים אתם התרחקות. עדיין יש שמירה צמודה.

בכלל לא ברור אם זו משפחה קונבנציונלית או שתי אמהות שמגדלות ביחד את אפרוחיהן. אולי שני אבות?

וגם לשיירים האלה יש עדנה ומישהו חוגג.

לא ידעתי שבדשא רגיל, כמו זה של הפארק גדלות פטריות.

הן רעילות?

פטריה שחורה

פטריות לבנות

ושיירים של פטריה גדולה עם זבוב

ואלה צמחים צנועים, יפים, כמעט בלתי נראים אם לא ממש  ממש מנמיכים.

וגם נוצה

ובדרך חזרה, קרוב למקום התאונה , קרוב לגן הילדים,  ראיתי שרידים לטקס  קמאי, טקס חניכה.

מישהו החליט לגדול, להשתחרר.

אולי זה היה בכפיה

אולי אין עדיין מנוחה

וזה האות לבאות?

עבר  בדרכי חתול שחור?

מה פתאום. אין קשר.

זה ידידי משכבר, היום  הוא קצת יותר רגוע.