…….
בוקר שליו של קיץ, עוד טרם החום, מעט צל של העצים נופל על השביל.
עובד משקה לכאורה, לכאורה מחיה צמחיה שמתייבשת בחום ועובר אורח רוכב בפעילות ספורטיבית או בדרכו לעבודה על אופניים. נוף פסטורלי עם ברושים ושביל ארוך. בתי העיר בקצה המרוחק. שיגרה נעימה.
רציתי לברוח. רציתי להימלט מהזוועות שקורות כאן ומהמחשבות על הזוועות שעוד צפויות. רציתי להימלט מהייאוש.
אבל מה זה התיל הזה והגדרות הכפולים? מהו המקום המוגן הזה , השומר או כולא ומאיים?
יש שם חומרים מסוכנים ואכן צריך לנקוט זהירות באיזור ובסביבתו.
והעובד המסור והחרוץ? מה הוא מגדל שם?
כלום. הוא לא מגדל כלום. הוא מרסס את העשבים ברעל . הוא מדביר אותם. הוא יהפוך למדבר את החלקה הקטנה שלידו.
העובד המסור והמגן גם הזהיר אותי לא להמשיך הלאה בשביל עם מצלמה. יש שם בקצה כיפה גדולה ממתכת כבדה שמגינה על האיזור. רואים אותה בתמונה. היא בכלל לא נראית כמו כיפה. רואים שם גם דגל ואיש עם מדים. (ובגלל שהיא קרובה אלי היא מגנה כנראה על מקום מרוחק יותר ורסיסי פצצות שהיא תפוצץ יפלו עלי).
עכשיו אני עוד יותר לא רגועה. רציתי רק לברוח, להימלט. הקשבתי לקולות בשדה הרחוק מהכביש הראשי . הקלטתי את שירת הצרצר והעורבים ועופות אחרים ואין מילוט.
התמונה הזו כל כך מתעתעת. שוב ושוב מקיפים אותי בהצהרות על כוונות להגן, לשמור עלי , להרוס לשם כך חיים לשרוף שדות, להרוג עוד אנשים ( בטעות) , לגייס עוד חיילים שיגנו עלי.
אבל הדברה איננה הגנה .
דיבור והדברה הם מאותו שורש?
מראית עין של חוזק ושל שליטה אינם הגנה. הם תעתוע. הם מרושעים ומרוששים.
…….…….
אני עומדת ותוהה איך להמשיך, באיזה שביל אוכל ללכת ואיני יודעת. רק מאד מאד מבקשת שבינתיים הסירו את ההגנה המפחידה ומאיימת. והבחורים הצעירים שקוראים לכם עכשיו להתגייס – בבקשה אל תתגייסו להגן עלי.
הנה עכשיו אזעקה ובום. מפחיד נורא.
אנא, קראו והשכילו ולמדו את "ספר תורת התבוסות והמפלות השלם" של שמעון צבר. הזכרתי אותו כבר פעם בעת מצוקה http://tinyurl.com/o9hx3ef
מחסנאית, גם כאן עוברות מחשבות כאלו בדיוק. במיוחד כי היינו בגינה הקהילתית כשנשמעה אזעקה. ולמה "הם" תמיד גברים, או נשים שמאמצות את הגישה הגברית? יש כל כך הרבה נשים חכמות בארץ הזו- תנו להן להגן פעם אחת, לדבר במקום להדביר. למה שלא ננסה? את טעם המלחמות אנחנו מכירים כבר שנים, את השכול והאבל והנכות, והמתח והחרדה.
נכון ורד. גינון זו הדבר הנכון לעשות. גינון אורגני ובר קיימא. לגדל לבד את המזון, ללמוד איך להתגונן ממזיקים בלי להרעיל. נשים תדענה להגן טוב יותר. כך חשבתי, אם כי לפי תגובות והלוך רוח שעולים כיום בפומבי אני כבר בכלל לא בטוחה בזה. רוע הציף והרעיל את האויר כאן ואני כבר איבדתי תקוה. אם כל פעם שיש מלחמה גם מתנגדי השלטון לכאורה מתגייסים בחדוה ושותקים במקום לסרב ולהתריע ואחר כך, רק אחר כך, יוצאים להפגין ולקונן, אז אני רק יכולה, בפחד גדול, להוזיל דמעה ולחפש מפלט לעצמי. ולא מצאתי.
הגינה עוזרת להבין תהליכים. בדרך הביתה חשבתי על צמחים שנקלטו יפה, על מינים פולשים ועל צמחים שחייבים לעבור למקום אחר כדי שישגשגו. העם היהודי עבר טראומה נוראה, והצליח לשקם את עצמו. אבל אם בודקים- רואים שהשיקום המוצלח יותר, השגשוג והפריחה מתרחשים בארצות הברית ולא בישראל- שם חיים יותר יהודים מאשר כאן, ולא בסכסוך תמידי. זה המפלט כנראה, כאן לא יהיו חיים נורמליים בדורות הקרובים, וזו עובדה, עצובה מאוד אמנם, אבל זה מה שיש, ומי שיכול/ה לקום וללכת כדאי לעשות זאת עכשיו. לי נראה שזה כבר אבוד, אני כבר נטועה ומושרשת כאן קצת חזק מדי.
גם לי זה אבוד. לא בטוחה שארה"ב היא מקום טוב יותר. בשמם של האזרחים עושים דברים איומים ביותר וישנם מקומות שהפחד והדאגה לקיום קשים מנשוא אבל לפחות לא עפים טילים מעל הראש ויש מרחב גדול יותר ליצור קהילות וחיים סבירים.
גם אני למדתי מהגינון הרבה. המורה לגינון לימד וחזר והדגיש כי כדי למנוע מהמזיקים לתקוף צמח קודם כל יש לדאוג לבריאותו לתת לו את תנאי המחיה הנכונים, לחזק בדישון נכון. ההיקש לגבי בני אדם נראה לי נכון.
בהחלט, ההיקש נכון וגם ההבנה שבכל מקום יש בעיות, ודאי כשעוקרים לשם באמצע החיים. למעשה חלק גדול מהבעיות גם כאן הן תולדה של התלות בארצות הברית, ויחסיה של זו עם העולם הערבי. אבל שם היאוש יותר נוח. מבחינתי כל מקום שיש בו קהילה דוברת עברית ומרחב פתוח יחסית הוא מפלט. כאמור- לי זה כבר אבוד, כך נראה.
למבוגרים כנראה אבוד. אני מנסה לברר אם באמת לגמרי. את הצעירים צריך ללמד שפות אחרות. שידעו ממש ממש טוב שפות אחרות.
אכן. מעניין שהשפה – שהיא אחד הסממנים החזקים ביותר שקושרים אדם אל מולדתו, היא גם המכשול הכי גדול במעבר לארץ אחרת. רק עכשיו אני מבינה את המשבר שחוו סבי וסבתי כשהגיעו לכאן כשהם בני 60+ בעקבות ילדיהם.
תודה מחסנאית יקרה, על שהזמנת אותנו לשביל שאת פוסעת בו. אוהבת מאוד את מדרש התמונה. הדברים שונים מהנראה לעין במבט חטוף, זה לקח טוב לכל דבר ועניין. הכל וכולם ראויים למבט נוסף, מעמיק.
יש לי חשק לפתוח לך (ולכולנוֹ ) שביל תחת שמי תכלת צלולים וצמחיה ירוקה רעננה בשוליו. מעניין מים זכים לאורכו, הלוואי. בינתיים נתנחם בלהושיט יד, בלהחזיק , במילים שלך.
תודה דורית. ושהשמים בנוה שלום יהיהו תמיד בהירים מוקסימים בשביל כולנו.