שעת הסיגלון. מה שנותר בחלונות אחרי החגיגה וגם בועת סבון יוצאת לדרך

לא בדיוק שעה, אבל לזמן קצר מאד הסיגלון (יקרנדה)  בשיא פריחתו. בדריכות, בקוצר רוח עקבנו אחרי תהליך ההתמלאות.  עקבתי בעצם. נונה לא כל כך מתעניינת בפריחות סגולות. היא בכלל לא מתרשמת  מפריחות. נונה  מחפשת שיירי עצמות וחטיפים  אחרים בדשא.  היא מושכת לכיוון אחד ואני מבקשת רק עוד רגע. זה חולף כל כך מהר. בואי נעצור להרף עין ונלכוד  את המראה , את הצבעים.  עוד מעט הסגול יתחלף באדום. תגיע שעת הצאלון. הצהוב של החרציות כבר חלף.

עמוס פרחים בצמרות, ושלוליות סגולות מרהיבות, מטריפות  חושים גם למרגלות העצים.

דרורים בתוך שלולית סגולה

ומצאנו אפילו סיגלון משתקף בחלון או צומח בתוך הבית. מה בחוץ? מה בפנים?

גם האחראית על תחנת האכלת החתולים הראשונה  (אולי בעלת התחנה? אולי המנהלת? המייסדת?) לבשה סגול

מאכילת העופות צבעונית באופן שונה

נונה הסכימה לצילום  משותף באחת העמדות הקבועות שלנו, עוד טרם הכניסה לפארק

ואז גם בדקנו שוב  את שיירי הקישוטים של החג  ואת חבלי הכביסה

ומצאנו גם  חבר קולני שקרא לנו מלמעלה

עוד עדות לחגיגה שנגמרה. חג אחר שנחוג בטרם עת

מזכיר לנו את מצב החרציות ופרחי הבר בפארק

כך נראו החרציות  (עם חתול) בדיוק לפני חודש

נעים להיזכר. גם קצת כואב

ונשלח בועת סבון למיכל ולכל אורחיה

אחת קטנה בתחילת דרכה

וליד השתקפות בחלון

ואחת גדולה שכבר יצאה לדרך והגיעה לעננים

מה לעשות עם הצוצלות הדוגרות? עדכון מיום רביעי 05-05-10. עצוב

מה לעשות עם הצוצלות הדוגרות באדנית?

מוקדם בבוקר ניגשתי להציץ בשלום הדוגרות. אתמול לא הסתכלתי. אני לא זוכרת שהסתכלתי . לא זוכרת אם ראיתי צוצלת באדנית או לא. זה הפך להיות משהו שיגרתי, ברור, נעלם בחיי היום יום. לא דאגתי. הדאגה היתה מתעוררת תמיד אחרי שהגוזלים בקעו.

אבל למרבה  הצער, היום בבוקר כשניגשתי לשם לא היה זכר לא לצולצלת ולא לביצה.

אין לי מושג מה קרה.  מלחמת הישרדות  על אדן החלון.

אין לי מושג איך חיים בשלום עם שכניי העופות מכל המינים וחוסכים התרגשות וכאב.

האם הייתי צריכה לשים מיטריה שחורה כפי שמישהי ייעצה, כדי להרחיק טורפים?

האם הייתי צריכה להרחיק את הביצה בעצמי

(לפחות מישהו נהנה מארוחה . אולי)

האם בתוך הטיפול ההורי שלהם קרתה תאונה והביצה נפלה?

רק ביצה. רק  צוצלות חומות סתמיות  שהיו הורים מסורים אבל  פלשו לאדנית שלי והתלבטנו  אם לגרשם, אם זה אכזרי לגרש? יש לזה נגיעה למוסר? , האם  נוכל להכניס אורחים  בלי להיפגע?   ואילו שיקולים מפעילים? ומה מרכיבי ההגיון והמוסר והתועלת בהכרעות לכאורה פעוטות כאלה של היום יום.

ונקשרנו.  והכרענו עם הלב והתיקווה לחיים חדשים.

זה הסתיים בטרם עת

התלבטות חוזרת שנה אחר שנה. פעמיים או יותר בכל שנה.  ההחלטה לא פשוטה וגם ההכרעה משתנה.

לפני כחודש מצאתי ביצה באדנית. במחשבה שזה עתה הוטלה סילקתי אותה, שמתי דוקרנים (שיפודים) באדנית כדי לסמן שאין מקום לקינון  וקיוויתי שהזוג ילמד ויחפש מקום קינון אחר. אבל לא. היו לי נקיפות מצפון וכאב והרהורים על מה ראוי ומה נכון גם לפני וגם אחרי.

לפני כמה ימים  שוב זה הופיע

וכשהתקרבתי, הדוגר/ת  עזבה לרגע. קיוויתי שאין עדיין ביצה אבל זה מה שהיה

רק אחת. בדרך כלל יש שתיים

ומה לעשות עכשיו? (שאלתי את עצמי אז). והביצה נשארה ואני שוב שואלת ומה לעשות עכשיו? האם לסלק אותה, האם יש עיתוי נכון, האם מוטב לתת לגוזל שלא נולד בכל זאת צ'אנס? מה יותר אכזרי?  האם יש עיתוי נכון?

סבלנו לא אחת מהכינים שמסתבר שעופות מביאים עימם. ועוד יותר סבלנו מגורלם של הגוזלים. רק פעם אחת, לפני שנים רבות  ובאדנית אחרת, לא זו שמהצד המערבי, ראינו אותם גדלים ואף פורשים כנפיים ולומדים לעוף. זה היה מקסים. אבל חד פעמי.

ומאז,  ניסינו לא להפריע,  התלבטנו לא להשקות או כן להשקות את האדניות, האם זה יפגע?  האם  הם צריכים עזרה ?(ממש לא) האם מוזיקה מפריעה להם? (כנראה שלא)  וחדשות  מהטלביזיה? (לא ברור)האם כינים שוב יציפו אותנו?  (טפו טפו טפו בינתיים זה לא קרה לאחרונה). האם לוותר על חיי השגרה שלנו, להלך על בהונות, להקריב את הגרניום?  בכל זה היינו אולי עומדים, אבל כל שנה, פעמיים בשנה, בוקעים גוזלים אחרי דגירה מסורה וארוכה של זוג הורים.  ואז קורית קטסטרופה – הם מתים, מתייבשים, נזנחים, נטרפים, נעלמים. מעולם לא ראינו  בעת ההתרחשות ואין לנו שמץ של מושג מדוע.  מידי פעם ראינו סימנים של חבלה או טריפה לא תמיד.בעבר, עם זוג הגוזלים הראשון, היינו מוטרדים מכך שההורים נעלמים.  נעלמים לפרקי זמן ארוכים.  ואי אפשר היה כמובן להתקשר אליהם, או לשאול את הגוזלים מה הם רוצים. חיפשנו מקורות ידע ועזרה. קיבלנו אותם טלפונית מעובדי הגן הזואולוגי בתל אביב – אמרו להניח, לא לדאוג לגוזלים. ההורים יודעים היטב את תפקידם.  וגם אם אין אנו רואים אותם, הם ישובו. וכך אמנם היה. ומאז, אנו בדרך כלל מניחים להם שהרי הם הכי יודעים מה טוב בשבילם. האם אכן? ומה טוב בשבילנו?

בינתיים הם כאן. לא נראים מוטרדים מידי מהפעילות בעבר השני של הזכוכית וגם לא מזו שברחוב. כן משקים את האדניות. בזהירות. מסביב

ובפארק,  ובדרך אל הפארק , בטיולי הבוקר שלנו,  של נונה ושלי, לאחר החג שרק שרידים ממנו נשארו

כמו כאן על המרפסת

ושוב אנחנו בודקות את מצב הכבסים

בכל מיני בתים

ומציצות לחלונות ובוחנות את הפנים והחוץ

ומציצות גם לחצרות אחוריים

והנחנו בקבוקים למיחזור ליד ביתה של מי שאנו יודעים שתשמח לכך

בכניסה לפארק יום אחד ראינו צוצלת משתקפת בשלולית

כשאנו הולכות בפארק  גם אנו משתקפות בשלוליות קטנות שניקוו מהשקיה .פעם, יום אחד השבוע, גם מגשם שירד

והנה  הצטלמנו וראשנו בעננים, בצמרות וגם במים

פגשנו את האיש שדואג להציל כל אוכל ראוי עבור החתולים

וגם את האיש שדואג להאכיל את העופות

ראינו צלמים מקצועיים וצלמנו אותם ואת מה שהם מצלמים

צלם ביום אחד

וצלמת ביום אחר שגם צילמה אותנו וגם החלפנו דברים על הצילום בפארק ו על ההולכים.

בפארק פגשנו חתולים שמאכילים אותם והם נראים שבעי רצון

ובדקנו  פריחת הסיגלון (מתקרב לשיא)

ובדקנו גם את הבשלת תות העץ

עוד מעט, לקראת ל"ג בעומר. אז הוא הוא יהיה מוכן לאכילה.

ובדרך עקבנו שוב אחר הרס או בניה של בית הספר

וגם גילנו שהרסו שם  מתנ"ס וכנראה יבנו שם בנין רב קומות, אולי כדי שיהיו מספיק ילדים לבית הספר. אולי כי כדי שיוכלו למכור הרבה דירות צריך שיהיה גם מספיק כתות. התושבים מחו. העירייה בשלה. שומעים על זה בחדשות לאחרונה.  אנחנו נעקוב.

גילחו את השטח, את בריכת השחיה, כדי לבנות בניינים רבי קומות במתחם.

התנחמנו בצילום משותף, רק השתקפות,  אבל עם שמיים ועם היבסקוס צהוב על הגג

ועדיין נשארה השאלה מה לעשות עם הצוצלות הדוגרות? האם כמו שהנסיון והסטטיסטיקה הקטנה למדו – אין לגוזלים סיכוי לשרוד ועדיף לחסוך מהם ייסורים? האם רק מעצמנו אנחנו רוצים לחסוך ייסורים? האם יש פתרון?

מישהי אמרה שכדאי לשים ליד האדנית מטריה שחורה פתוחה– כנגד העורבים והטורפים. אולי.

יום העצמאות בפארק. עדויות על רצח ואיך כמעט הרגו אותנו במעבר חציה.

היום בטיול הבוקר שלנו בפארק ראינו עדויות חד משמעיות לרצח.

גם רצח שלאווז מהפארק זה רצח. לא ראינו סימנים של דם, לא ראינו עקבות. אלה כבר הוסרו כנראה עוד בטרם עלה היום. זה מה שראינו.

אלה  לא עקבות של ספריי דוחה מסמלי החג,וגם לא של  קל קר. אלה נוצות של עוף שנמרטו ופוזרו. אין ספק שלא חיה טורפת שהזדמנה לכאן דווקא היום  עשתה זאת אלא חית  אדם. ועכשיו כולם נהיים חשודים. גם אלה שהתמקמו פה ליד וגם הרחוקים. כך זה נראה ממבט קרוב יותר. זו גם לא כרית שפוזרה. יש לנו זכרונות מימים קודמים. זו לא הפעם הראשונה.

אל העדות הזו הגענו במהלך הטיול .לא כך הוא  התחיל.

מוקדם בבוקר. לפני שבע. חג העצמאות. אנחנו לא אוהבות כל  כך להרחיק ביום הזה. גם לא כל כך לחגוג. פעם אהבנו. המחסנאית אהבה. נונד עדיין לא נולדה. זה היה מזמן מזמן. פעם כשעוד היו רוקדים ברחובות באמת. פעם כשהייתי ילדה. אז הרשו לילדים להישאר ערים עד מאוחר.  המון דברים קרו מאז. העולם השתנה, הארץ השתנתה. אנחנו חוגגות בנסיבות אחרות.

צילום שגרתי של השתקפות, והפעם אנחנו מופיעות בטלביזיה באמצע הרחוב

ופגשנו בתחנת האוטובוס מכרה ותיקה (גם שלנו וגם בגילה) שהיא גם פסלת חרוצה ומכינה פסלים גדולים מעיסות נייר. ההשתקפות שלנו איתה לא כל כך טובה

ויש כאלה שהשכימו להתארגנות

כמו אלה

ועוד רבים אחרים

ועד מהרה הכל מתמלא. כל שנה, שונה ודומה, עמוס, נראה כל כך שמח, צבעוני, אחוותי, וטומן בתוכו גם זרעים של הרס ולכלוך.

תופסים מקום, מסמנים טריטוריה, כובשים, מעלים אש, שורפים, אוכלים

תמונות משנים שונות, גם מהשנה, זה לא כל כך משנה

המון ריחות, אויר מחניק. זה נראה יפה אבל מתמיהה, הם באמת נהנים? וגם – אין מחר? מה  יהיה עם כדור הארץ וצריכת הבשר וגידולי הבקר ואפקט החממה?  וגם, מסתתר כאן רוצח.

ובכמעט רוצחת נתקלנו ביום שישי. שלא כהרגלנו יצאנו גם אחר הצהריים. והסתבר שגם זו עת לחגוג. המון ימי הולדת

הצטלמנו בדרכנו,  נונה ואנוכי, בעמדה שלנו במועדן הקשישים. הצטלמנו עם דגל.

הלכנו, נונה ואנוכי

עברנו ליד המון קבוצות של חוגגים. המון בלונים. המון ממתקים.

ואלה ועוד רבים. המונים.

ולידם שיחקו בכדורגל. גם המונים

גם אנשים לבד או חברות קטנות

הצטלמנו גם, כהרגלנו בשלוליות בוציות

ופאפארצ'י חלונות לא זנח את תפקידו. ראינו חבורה מסתתרת על גגון. זה ראינו אחרי שכבר עזבנו את הפארק.

בדרך קרו עוד המון דברים, פגשנו חיות, ראינו דגלים, ואז, לקראת, כשרצינו לחצות את הכביש, במעבר חציה, נהג אדיב עצר, ונהגת , מה נאמר? רצחנית, עקפה  מימין, עלתה על מעבר החציה, נסוגנו לאחור. היא דיברה בטלפון נייד. עצרה בשניה האחרונה. ניצלנו.  הנה היא, בעיקר רואים את המכונית שלה.

שנייה לפי כן היינו בדיוק היכן שהיא נמצאת.

קרו עוד המון דברים. ראינו את פרחי הבר הולכים וקמלים

וגם מעקבים משמחים אחרי פריחת הסיגלון

נמשיך לעקוב

בר טבעוני. רוגטקה בר. מעין פרסומת

הצעירה רצתה לקנות נקניקיות טבעוניות כי לא יכלה להימלט  ממנגל מסורתי לכבוד החג. יש גבול לכמה אפשר להחרים אירועים ואנשים אחרים שאוהבים לשרוף על האש. פעם בכמה זמן , בלית ברירה, משתתפים גם באירועים כאלה ושואפים עשן של בשר חרוך, רואים גוויות ומשוחחים .

לכבוד האירוע וגם סתם כדי לאכול בלי לטרוח, הלכנו לרוגטקה בר

אפשר לקרוא עליו כאן

http://veg.anonymous.org.il/art413.html

ובבלוג של הבר עצמו

http://www.rogatka.me/blog.html

סמל העכברוש חתרני ופרובוקטיבי. לא ממש מזמין.

וכשהגענו המחסנאית נכנסה לחרדה שמא תסולק.  הבר לא מאפשר כניסה במדי צבא. לא נכנס לויכוח שהתנהל בעניין (ואפילו  נפתח דף בפייסבוק של מחרימי הבר) החשש עלה שמא יהיה גם מסדר נעליים .

בדרך כלל  למחסנאית  נעליים שייצורם לא תורם לתעשיית הבשר או הציד

למשל כאלה

אבל לפעמים, היא מותרת ומטעמי נוחות ויופי  ובריאות הרגל  (ככה זה אצל מבוגרים, לפעמים) יש לה גם אחרים. למשל כאלה של טבע נאות שגם מתאימות יותר לשמלה פרחונית

לא הייתה ביקורת

קיבלנו ארוחה טעימה וזולה (20 ש"ח לסועד). המקום פתוח לזמן קצר בשבת בצהריים והתמלא מהר מאד.

באותו היום היה מין מרק לא ברור, כך הוא הוגדר, והיה טעים  לחלק ולאחרים פחות. (התפריט משתנה מיום ליום והוא קבוע לכל באי המקום)

ומנה שכללה פירה תפוחי אדמה, תבשיל של כופתאות (כרוב, כרובית וקמח חומוס מטוגנות ומבושלות עם רוטב עגבניות  – מתכון הודי צמחוני), וסלט.

היה מאד טעים.

זה השביע ובקושי יכולנו  ליהנות גם  מהקינוח (קרפ עם תותים וקצפת) צמחית

השירות  של המתנדבים היה אדיב ונעים.

אין זה מקום לשוחרי הידור .  מעוצב מאד פשוט, הצלחות לא תואמות,  אבל חינניות לטעמנו. האוכל טעים אבל לא בהכרח בריא. (קמח לבן, שומן, מוצרים  עם שומן טרנס כמו הקצפת הצמחית)

ורכשנו עבור הצעירים נקניקיות טבעוניות שמיוצרות לרוגטקה ואפשר לרכוש רק שם. (אלה של חברות אחרות מכילות ביצים).

הצעירים אהבו את זה.

בערב יום העצמאות המחסנאית היתה במשמרת תמיכה והגנה על נונה. לא נמלטנו מבעוד מועד והזיקוקים הם האימה שלה וגם שלנו.

קראתי קצת בבלוג של  פרופ' דני רביננוביץ'  והגבתי שם

http://homocombustans.com/2010/04/18/ענני-אפר-וולקני-והתחממות-כדור-הארץ/

וגם הכנתי כאילו על האש מנקניקיה כזו של רוגטקה בר

פלפל אדום אחד, בצל אחד פרוסים לרצועות. שתי נקנקיות.  צלויים עם טיפה שמן בווק. אחר כך תבלתי בכף רוטב סויה וכף חומץ בלזמי ומעט פלפל שחור. היה טוב.  אני לא מתה על נקנקיות  כאלה אבל הם בכלל לא רעות והצירוף היה טוב.

למנגל לקחו הצעירים גם המבורגרים של טבע דלי  ( של הכושים העבריים מדימונה) ומה שנשאר מהטופו הרך אחר שהושרה וקיבל טעמים – כמו בשר

יש המון תמונות והמון מחשבות  מטיולים יומיים בפארק.  ימי העצמאות ובמיוחד טעונים, וגם הימים הקודמים. אחרי סינון וארגון  , משימות שאני לא כל כך טובה בהן, אולי אעלה לכאן.

מה עשינו מהטופו הרך ממש ברגע האחרון

ככה נראה הבוקר  מהחלון המזרחי, תחילת היום, כשיצאנו לפארק.

ראינו הרבה דברים, פגשנו חיות ואנשים,  ראינו כיצד מתקדמת פריחת הסיגלון וגם תות העץ ובדקנו מה שלומו של אקליפטוס אחד שאנו עוקבות אחר צמיחתו.  אבל השעה מאוחרת, ולא נוכל להביא את זה כעת.

כשחזרנו הכנתי  משהו מחלק מהטופו הרך. ממש ברגע האחרון כי תאריך התפוגה היה היום.   ובזמן קצר(הכנה קטנה אתמול בערב), ובמיעוט מצרכים כי פשוט לא היינו מצוידים..

היה לנו בבית בעיקר ברוקולי וכרובית, והרבה טופו  רך, אז זה מה שאלתרתי.

לא בדקתי שוב בספרים ולא בזבזתי זמן לחפש מתכונים.  צריך להכין משהו מברוקולי, כרובית וטופו רך.

מדובר באוכל טבעוני –   כמובן בלי בשר, אבל גם בלי ביצים ובלי  חלב.

טופו רך מחבילה קטנה נפרס והושרה לילה קודם ברוטב סויה וקצת תבלינים נוספים ( זה לא ממש משנה מה – קצת פלפל שחור, קצת משהו מתוק – שמתי כפית ריבת אוכמניות של סנדלפור שהייתה פתוחה, אפשר כפית סוכר)

ככה זה נח לו, מכוסה בלילה במקרר)

בבוקר, אחרי שנונה ואני חזרנו מהטיול שלנו בפארק,  אידיתי את הברוקולי והכרובית בווק – כף שמן וקצת מים  ומעט מלח (אני אוהבת שמן זרעי ענבים כי הוא גם הכי נירטלי ועדין בטעמו וגם בריא, אבל גם זה לא ממש  משנה). עד שהם מתרככבים מעט ונשארים פריכים (ראש כרובית קטן, חבילה אחת של ברוקלולי חתוכים לפרחים לא קטנים מידי)

במחבת או בווק אחר מטגנים קלות ובעט שמן את הטופו שהושרה

אחר כך טיגנטי קלות בצל ירוק חתוך, הוספתי שתי שיני שום קצוצות, ואחר כך הוספתי   כוס מים עם כפית של אבקת מרק ירקות ( אני משתמשת ב תרכיז ירקות  plantforce של חברת  A Vogel  זה הכי טעים  לי וגם אורגני) וגם הוספתי רבע כוס  חלב קוקוס, עוד קצת מלח ופלפל לפי הטעם (לפי שלי  ובני הבית  רק קצת)

כדי לעבות את הרוטב הזה התלבטתי אם להכניס אגוזי קשיו טחונים, אבל אז נראה היה לי שזה יהיה שמן מדי. לכן הוספתי לעיבוי שתי כפיות של קמח טפיוקה כי זה מה שהיה הכי  זמין באותו רגע. אפשר כל קמח   –    חיטה, אורז, קורנפולר ,לצורך הסמכה. איך אני יודעת שאפשר? לא ממש יודעת. נדמה לי. אבל מתוך ניסיוני אני חושבת שזה לא ממש משנה.

הכנתי אטריות אורז, כי זה מה שמעדיפה  הצעירה שנמצאת כאן לפעמים ולפעמים  לא.  ארבע  דקות במים רותחים.

וזהו. ערבבתי הכל ביחד עוד שתי דקות.

ארוחה של טופו רך עם ברוקולי וכרובית ואטריות אורז.

יצא בסדר.

היום עבר. הימים עוברים נורא מהר.

השקיעה מהחלון המערבי

השתקפויות במיקרוגל, בדיקה של חמניות והתלבטות – מה לעשות עם קילו וחצי טופו רך?

השתקפות. השתקפות של החוץ בתוך המיקרוגל.  השתקפות של חוסר ההקפדה שלנו על מירוק  החלונות, גם זה של התנור. בפנים מתחממת המנה של נונה.  לנונה יש דודה שמכינה לה מנות אוכל קפואות. אין ברירה, הקרניבורית היחידה בבית צריכה בשר.

חלק מההתמקדות במיקרו קשורה לשאלה "מה עושים עם קילו וחצי טופו רך?"

אחת מבנות הבית, הצעירה ,  זו שמגיעה לכאן לפעמים ולפעמים היא במקום אחר, שמחה על המציאה (מנוה שאנן. רח' נווה שאנן, בחנויות של מהגרי עבודה) של חבילה גדולה של טופו רך ויש לנו במקרר  עוד שתיים שעדיין  לא נעשה בהם שימוש ותאריך התפוגה קרוב מאד.טופו רגיל  לא אוהבים כאן. גם טופו לא רגיל לא מאד אוהבים כאן, אם כי פה ושם נתקלנו במאכלים בכלל לא רעים, תבשילים וגם קינוחים, שעשויים מטופו.   טופו זה לא ממש טעים . אכן מקור חשוב לחלבונים והמירקם של טופו רך סביר יותר. עכשו צריך לחפש מתכונים.

המחסנאית בדרך כלל אוהבת לאלתר, להמציא . מסתכנת בכשלונות ושמחה בהצלחולת. לפעמים מקבלת השראה מאחרים.  היא גם בעלת כמה ספרים ייחודיים למתכונים טבעוניים למשל, בדרך לא דרך הגיע לידיה הספר הזה

וגם ספר מתכונים כמו זה שניתן להורדה באינטרנט

לא יצאנו לפארק היום. לא יכולנו. יום עבודה עמוס. יש לנו הרבה כאלה. נונה אוהבת להיות נוכחת גם בעבודה. גם עכשו היא כאן, ספק משקיפה ספק ישנה .

ממש ליד הבית, במגרש ,הסתכלנו על היצורים הקטנים

והצמח הדגני האהוב עלינו במיוחדכל כך עדין וגםצנוע, וגם חזק

נונה התלוותה  אלי לגג שהוא בעצם גם מין מחסן. בעיקר מחסן לזרעים וניסויים. ואפשר גם  להשקיף ממנו  ולראות מה קורה אצל השכנים.  הנה  פאפארצ'י חלונות בפעולה

ובדקנו מה שלום החמניות. אלה שטמנו. זרענו גם בחצר, גם בשדה, גם בחצרות של אחרים.  דמיינו את כל השכונה פורחת באפריל כמו שדה חמניות. הם לא צמחו. רק פה בעציץ, ליד הלימון הם גדלות בקצב מסחרר.

נונה לא ממש מרוצה. קצת חם, קצת רטוב, לא ממש מעניין.

ואני אומרת לה, נונה, רק עוד רגע, בואי תראי איזה יופי, צמחו גם עגבניות. סתם ככה,  מהזרעים של העגבניה שהלשכתי בעציץ.

הנה, ככה הם גדלות

ויש לנו גם עץ תמר קטן בעציץ וגם פיקוס, ותאנה ואיזדרכת פיצפוצנת ועצים כאלה כמו שיש בשדרה

אלה כבר גדלו

ואלה רק בתחילת דרכם

ומה נעשה מהטופו?

זה ליום אחר. כבר מאוחר.

יום ראשון. יום שני. יום אחר יום. קבוע ומשתנה.

תרגיל של מחסנאית מתחילה .  רואים מיד בהתחלה.  ההצלחה חלקית.  העניין הוא  הרי לחקור, לבדוק את הדומה, להשוות, ללמוד. לשם כך צריך שיטה, צריך דיוק, צריך בסיס להשוואה והכללה. אבל המחסנאית המתחילה  ממש לא טובה בזה. היא פזורת דעת, מבולגנת.

הנה צילום של ראשית היום –  של הימים ראשון ושני – אבל אין התמדה, אין רישום של העמדה המדויקת, כיווני המצלמה, הגובה  תנוחת היד – איזה מין מקור להשוואה זה.  מה גרם להבדלים? האם מצב הרוח? העיפות? מזג האוויר? המצלמה?  מה תרומתו של כל אחד מהגורמים האלה?

אנחנו מעדיפות ימים שלא אור. עננים באופק מכבידים עלינו.

אותו חלון. אותו הנוף. אותו מסלול בפארק והשאלה מה השתנה. מהי ההרגשה? איך העולם היום? תלוי כמובן בזווית הראיה, לא רק בעננים ובשמש. תלוי גם בשעה, תלוי גם באחרים שפוגשים בדרך. תלוי. הנה , זו לצד  זו תמונות מהמסלול הקבוע שלנו והתהיות – מה דומה ומה שונה.

כבר ביציאה – האור שונה. יום אחד מצטרפת לתמונה גם שכנה. המרחק שונה. העולם משתקף לנו אחרת.

והארץ כבר מתחילה לעטות דגלים לחג. לא אותו בנין.  אבל בשניהם הרבה, בגדול. ככה זה כשמישהו גאה?  לנו זה נראה כל כך מכמיר לב, תלוי כסחבה וגם  מתריס.

וגם נכפה עלנו. מתלבש עלינו ממש בעמדת הצילום הקבועה שלנו במועדון.

תחנת האוטובוס. ממתינות שונות. האור שונה. ההשתקפות שלנו כמעט בלתי נראית. צריך להקפיד. לשים לב למרכיבים השונים שיוצרים את התמונה. באמת צריך?

יום אחד בכניסה ראינו יונה. יום שני שמנו ליבנו לצמחים החצופים שמקלקלים את השורה

יום אחד ברכנו לשלום את מכרנו עם שני הכלבים. פעם גם אנחנו היינו משפחה מרובת כלבים.

ביום שני שמנו לב למכרנו המטפח את הגינה. האם הוא ינקש את הסוררים? לא הוא מסלק רק עשבים שוטים

גם הוא למרות אהבת הסדר והשורות שלו מקבל באהדה את פורצי הגדר, מקלקלי השורות.

תמיד אנחנו מסתכלים על הצמדים.  ביום ראשון צמד ברווזים. ביום שני צמד נשים בוורוד

ביום אחד רצים ביום שני צמד  עם מצלמה. שוב שמחנו לראות שיש עוד כמונו הצועדים ומתעדים.

ביום ראשון החל המעקב אחרי פריחת הסיגלון. קשה לראות בגלל התאורה – כלומר העננים שהאפירו  את הכל. אבל ברוב העצים (יקרנדה, איזה שם נפלא)  רק החלה כאן פריחה. בקוצר רוח אנחנו מחכות לפריחה הסגולה. אלה הם רגעי השיא המפעימים של הפארק שלנו. עוד מעט.

והחל המעקב גם אחרי הבשלת תות העץ. הוא אמור להיות בשל בל"ג בעומר. כך זה כל שנה.

אופניים צבעוניים אופניים מדליקים. אלה של עובדי הפארק ביום ראשון, ושל המתעמלים במכשירים ביום שני

ובין המשכימים וההולכים והרצים תמיד יש גם כאלה שנחים, קוראים, מהרהרים.

סוף האביב. סוף הפריחה

והנה אנחנו. בשלולית קטנה מימי ההשקיה

בשביל, ליד החרציות,ביום ראשון ראינו רק חתול אחד. ביום שני ראינו שלושה

ורק ביום שני היה אירוע מיוחד – קבלת פרחים.

ראינו אישה עם פרחים. פרחים של הפארק.

היא סיפרה שהאיש שמטפח עוקר אחדים והיא לקחה. קשה לראות פרחים בשיא פריחתם סתם זרוקים. גם לנו.

הגענו אליו וראינו עוד אישה מקבלת – לוקחת בעצם

גם אנחנו לקחנו

וגם הוא, האיש החביב שמלטף את החבר שניקרה בדרכו ובדרכנו

וזה הזר, בבית

ביום ראשון זו הכביסה שהייתה על החבל  וביום שני היא השתנתה.

וכך נראה בית הספר ההרוס ביום ראשון ולצדו המראה ביום שני

ומהצד האחר, קרוב יותר, שוב מראה לבית הספר – זוית ראיה שונה אבל עוד תגלית – התחילו לבנות. מה זה? משהו ריבועי, הרבה בטון. יהיו כנראה יותר חלונות ויותר אור, לא בטוח שמשהו ישתנה מהותית.

פגשנו כאן את האיש החביב שעובד שם. הוא סיפר שזה עומד להיות קומפלקס של גנים. מפואר. אולי. הריבועים שמתחילים להיווצר שם לא מבשרים טובות.

ביום ראשון פגשנו כלב לבן                    ביום שני פגשנו כלב חום

והצצנו לכל מיני חלונות גם ביום ראשון וגם ביום שני. כך עובד פאפרצ'י חלונות. מציץ לפה ולשם.

תם ונשלם.

כמובן שהיו עוד אירועים ועוד מפגשים. היו המון מחשבות והרהורים ומחשבות.  למשל  – מה נעשה עם קילו וחצי טופו רך שיש לנו במקרר ותאריך התפוגה שלו קרוב מאד?

אולי נתחיל להעשיר את התיעוד שלנו גם במאכלים טבעוניים ונסיונות קולינריים.

אולי.

טיול בפארק של יום חמישי. פגישה עם אישה שדאגנו לה. שיגרה של הליכה. הרבה רגליים וגברים בטייץ וגם דב מת.

קשה לעמוד בקצב ובערמות המצטברות.  קשה לשמור על ארגון וסדר במחסן.  מדוע בכלל חשבנו להקפיד על  תמונות  רבות  על פי סדר הופעתן במסלול היומי שלנו – לפי ימים, לפי רגעים. כמובן שיש תמונות שנמחקו. כמובן שיש תמונות שנשמטו . מהאוסף הזה , כמו חרוזים, נשזור מחרוזת, נבנה עלילות, נפתור תעלומות.

עכשו יש מעקבים אחרי זוגות  הולכים והופעתן התואמת בהליכה. וגם אחרי זוגות רגליים שנשואות את בעליהם ההולכים או הרצים. עכשיו גם התחיל מעקב אחר פריחת הסיגלון.

עוד לא עלו התמונות מהיום אבל חשוב להעלות את הימים שהוחמצו. היו שם כמה התרחשויות ומפגשים די מרגשים בתוך השיגרה הזו של צעדה  וצועדים, ומוזיקה או חדשות באוזניות  ומחשבות נודדות שקשה ללכוד.

ככה זה היה בהתחלה של יום חמישי. קצת סגרירי

נונה מחכה ליציאה

בוקר טוב קולני, כרגיל, לנבחן החינני

וצילום בעמדה.  מישהי כבר הקדימה והגיע היום. האור בפנים חזק ואנחנו כמעט ולא משתקפות. פנים וחוץ באמת מעורבבים.

אחרי הפרידה מהאישה שכל כך שמחנו לראות. לא ידענו מה איתה. חודשים לא פגשנו אותה. פעם ראינו מודעת אבל ליד ביתה. איזו הקלה. זו לא היא.  היא שוב הזכירה לנו את הכלב שלה שמת לפני כשנה לאחר שהיה איתה 14 שנים. אנחנו זוכרות אותו. קטן כזה וצנום, שחור.  היא אמרה שגם נונה כבר נראית לה מבוגרת. אכן. שיער לבן ליד אפה. נחזור להביא לה בקבוקים לפדיון. אין לנו הרבה כאלה, אבל לפעמים.

גם אותן שמחנו לראות. תמיד הן חוזרות כשאנחנו מגיעות

עוד מכרים מבקרים רבים. אנחנו מכירים רק את אלה שהולכים במסלול הפוך מזה שלנו. רק אלה שנפגשים בהם פנים אל פנים, לא אלה ההולכים בעקבותינו או לפנינו.

ושוב זוג עם קווי דמיון  ושיתוף – בלבוש, בקו, שלא כל כך נראה כאן בראש של האוזניות.

וליד כל ההולכים ורצים עורב אחד עורך לו פיקניק

וחתול ג'ינג'י מרווה את צימאונו

ולהקה צבעונית וקולנית חוזרת. לאיפה? אולי רק יוצאת? לא ממש ברור.

מלפנינו ומאחורינו עוד ועוד הולכים ורצים, הולכות ורצות

לא כולם. יש כאלה שנחים. מתלבטים. הזוג הזה למשל

וגם הזוג הזה

הולכים ורצים מלפנינו גם בשביל לקראת היציאה

ובשביל הזה להפתעתנו ולמגינת ליבנו ראינו שני ילדים הולכים לבית הספר, מאחרים, ומעשנים

הצטלמנו שוב בתחנת האוטובוס. שוב כי אנחנו מצטלמות כאן לפעמים

ואז ראינו חיה פצועה. רק  בובת פרווה. אבל זה בכל זאת נראה כואב ומעציב. זה הדוב השני שפגשנו השבוע. זרוק, נטוש. מת.

חרגנו ממנהגנו. היום בדקנו את מצב הכביסה בסוף. היבסקוס פורח .

שבת. הרבה צועדים .מעט חתולים.

בוקר טוב. כבר אחרי הארוחה. מוכנות ליציאה

ככה מתחילות את הטיול. ככה זה נראה במצלמה אחרת. נסיונות חדשים.

בדיקה שיגרתית של חבלי הכביסה, המיותמים היום ,מגלה חילזון על שיח הפיטנגו.

אנחנו אחריו. הוא בלבוש חגיגי הולך לבית הכנסת. אנחנו מכירות אותו. הוא גם מכיר אותנו. דרכנו מצטלבות מידי פעם. בעיקר בימי חול כשפניו אל החנות  (שלו) ופנינו אל הפארק.

הוא לא מפספס אותנו אף יום. הולך לקראתנו, נובח.  היום היה מעט יותר רגוע.

משתקפות בדלת המועדון. המועדון קושט כבר בדגל. זאת ראינו כבר אתמול.

מבט חטוף לבית הכנסת הראשון. השני היה סגור, חשוך.

הצצה לחצר מקושטת לקראת החג. אנחנו לא מקשטות בדגלים. כבר המון שנים לא מקשטות.  לא מרגישות כזו גאווה. דגלים לא מרנינים את ליבנו. רק פעם מזמן מזמן אהבנו לקשט את המפרסת וגם לשים תמונה של נשיא המדינה וראש הממשלה .  זה היה במקום אחר, בבית אחר שגרה בו  משפחה של אמא אבא ושלוש בנות. נונה עדיין לא הייתה. ילדים אוהבים סמלים של חג.

הם הגיעו לפנינו. הם כבר חוזרים

והוא תמיד כאן. תמיד כשאנחנו מגיעות.

היום, כמו אתמול, אנחנו עוקבות אחרי זוגות רגליים הולכות

ועוקבות גם אחר הנאות נוספות שמזמן הפארק – גם לאיש וגם לעופות. הכי כף זה להאכיל חיות. גם  להאכיל בני אדם. כולם אוהבים לראות שאחרים אוכלים  בהנאה משהו שנותנים להם. העופות האלה  נהנים אפילו משאריות.

מותר להאכיל את העופות בפארק?

זה החתול שישב שם בפינה. הוא עדיין לא קיבל ארוחה.

אנחנו ממשיכות. מתעכבות והצועדים  חולפים על פנינו.

ושוב כינוס של הפרלמנט המקומי

וממשיכות ללכת. אחריהם. מגבשות לאט לאט עמדתנו לגבי גרביים. מה יותר יפה? מה פחות מגוחך? מה האורך האופטימלי ?.  העמדה שלנו עדיין לא מגובשת.

אחרי החגיגה. אחרי שכולם הלכו.

מעקב אחרי נבחרת הטאי צ'י והגברת בכחול. הם מסתכלים עלינו בפליאה, אולי בחשש – גברת עם כלבה ומצלמה.  הם מכירים אותנו  גם מקודם. כשלא התלוותה אלינו מצלמה.

התעמלות בוקר נינוחה

והליכה מתונה

ומהצד האחר חבורה נמרצת.

ועוד אחת

וסתם עורב.  אף אחד הוא לא סתם.  אנחנו נותנות תשומת לב לכל אחד. למחסנאית קשה לוותר על תמונות גם אם הם בעליל לא כל כך מוצלחות, לא מרשימות, לא מאד מעניינות.  המחסנאית מוצאת עניין בכל מיני פרטים קטנים ומתאמנת גם בסידור, השמטה, מיון, סילוק. עדיין ללא הצלחה יתרה.

למשל פרטים כאלה.

מרחוק הבחנו במתקינים. מה הם מתקינים? מה עומד להתרחש כאן? כנראה שלא נדע.

בהמשך הדרך חלפו על פנינו הזוג הזה.  שוב הדגמה, ויש כאלו רבות, על דמיון שיש תמיד בכל צמד הולכים. כאן בתנוחה,  בהטיית הראש, משהו בתסרוקת וגם בצבעוניות. הפארק מאד מגוון.  ברור שהן מהיותר מבוגרות מבין הצועדים.

ואלה מהיותר צעירים.  אנחנו חושבות שאלה סיקסקים.

אנחנו צועדות, ועוד צמדים מולנו ולפנינו.

אביב בשיאו, לקראת קמילה. פינות של פרחי בר משמחות אותנו.

זוגות ובודדים חולפים על פנינו.

ועוד הדגמה של הדמיון בין הצמדים

שפע של כביסה. שלל רב. הכביסה מצטלמת טוב, לא? נסיונות במצלמה, בכיוון, בהחזקה.  והכל בחיפזון – לנונה אין סבלנות רבה. היא מושכת, מתענינת לפעמים בדברים אחרים. וגם עדיין לא התגברנו על המבוכה – אנשים מביטים, מסתכלים מה אנחנו מצלמים. אנחנו נראות תימהוניות. אולי רק אני – המחסנאית. ואולי אני באמת תמהונית. אבל בכל זאת  נזכיר כי זה קשור לצילומי פאפרצ'י חלונות  – הצצות לחלונות וחצרות אחוריים, חשיפה של פרטים מהפנים שיוצאים החוצה.

למשל כאן. כל יום מעט שונה. כל יום חושף עוד קצת.

הוא עדיין מונח כאן.ככה הוא היה ביום רביעי. בעצמו שינה תנוחה?

מוזר.

חתול אשפתות חמוד ליד בית הספר ההרוס

בדיקה של מימדי ההרס  בית הספר וגילוי של ניצני בנייה

אנחנו יצאנו בשביל הזה מהפארק. היא נכנסת לצעדה ממנו עכשו.

ראינו גברים מתרוצצים בכלוב

וגם הזמנה ליומולדת. מתי? גם אנחנו מוזמנות?  ככה זה היום ימי הולדת? לא רק בבית עם עוגה ונרות כמו שאנחנו מכירות ואוהבות?

פגשנו עוד שני כלבים ידודיתיים. אחד עם הבעלים אחד משוטט עצמאי.

וכך הוא נפרד מאתנו והתרחק והבוהיניה הפורחת יפה כל כך

ומה זה השרטוט הזה על השיקמה? ככה נולדות שיקמות קטנות?

מבט רחב על השחור והלבן ידידונו משכבר. ובפעם הראשונה גילינו שיש גם קומה מעל. היו נביחות כמובן. השחור התחיל.

כבר חוזר מבית הכנסת. לא זה שעברנו על ידו קודם. אחר.

והוא ככה ישב. מחכה לנו

צילום מקרוב של הפרחים הצהובים של השפלרה. צילום מקרוב של השרך הסגול שמשתלב עם פרחי בר  פשוטים.

נונה זריזה יותר. הגיעה ראשונה.

יום רביעי קצת אחרת – תגליות של אחר הצהרים בפארק

קמנו מאוחר. הזמן קצר. אי אפשר להאריך בטיול. רק כאן, קרוב לבית.

ומבט אוהד לצמח הבר, שאפילו את  שמו אנחנו לא יודעות. משהו שלא מושך תשומת לב בדרך כלל, ויש אף המסלקים אותו. כשמסתכלים מקרוב רואים דברים קצת אחרת.

לא. באמת לא. זה הפתק שהשכנים הניחו על מכונית שחוסמת את המעבר במדרכה.  זה  מאבק בלתי פוסק. להם יש שלט מוכן לשליפה והם חוזרים ומניחים. הוא ודומיו שוב ושוב חוסמים את הדרכים, כי באמת מה איכפת להם מי עוד עובר כאן, למי יש עגלה או מי ילד קטן ואסור שירד מהמדרכה.

בדיקה של הכביסה. בדיקה של אופן הצילום.  האם זו מגבלה שלנו או של המצלמה?

ומפגש מלא באהבה עם השכן שמדבר רק ספרדית. וקצת אנגלית .

אנחנו עכשיו רק קרוב לבית.  היום קצר והמלאכה מרובה. צריך למהר לישיבה.

והנה הוא יושב כאן. כמה נוח.

הספסל היחידי שנותר. את כל הספסלים העירייה הסירה בגלל הכינוסים הליליים של הילדים –נערים, הזולות, העישונים והדברים הלא כל כך יפים שהם היו עושים בלילות. כך אנחנו משערות.

מה זה?

כאן אין לנו שאלה מה זה. זה מאד ברור. מחסן קטן ואוסף של שקיות. גם לנו יש

וכבר אנחנו בחזרה. כמונו ממהר גם הצוות הזה – אבא ושלושה ילדים וצ'לו גדול.

וכבר אחר הצהרים. האור אחר, ההשתקפות שלנו אחרת. יוצאות לפארק

חתול שחור ומבוהל. יש שיגידו שהוא מביא מזל רע. אנחנו דוחות את ההאשמות האלה ודווקא שמחות להכיר אותו.  הוא נכנס לסקר  (המבולגן) שלנו של חתולי הסביבה.

ובעמדת הצילום הקבועה שלנו הכל שונה – אור בפנים,  צוות עובדים מנקים ( וילדתם הקטנה מסתכלת עלינו מכינה שעורים בדלפק הקבלה), האור השמש שונה

והצל הארוך בכניסה לפארק –  גם המראה  הזה קצת אחר

והפתעה גדולה. ממש לא הכרנו את המועדון הזה. איך הוא צץ בין יום?  קלפים, שתיה, צחוקים

והפארק נראה הומה, המון משפחות בעיקר חרדיות וערביות. המון ילדים

כמו אלה שרק מגיעים

והאבא והילדים המוסלמים המתפללים. אמא אמרה שרק הבנים חייבים

וקצת נופשים בוגרים והמלוות הצעירות יותר שהגיעו לכאן מארץ רחוקה

וזוג אוהבים. ללא ספק מראות מרנינים ואחרים מהבוקר.

אבל עדיין רבים הולכים. אנחנו נצמדים לנקודת המבט של נונה

ורואים דברים שקרובים יותר לאדמה

ככה נונה

ובשביל הארוך הרבה רגליים מהירות, חרוצות נושאות  את בעליהן

גם כאן

שוב אנחנו פולשות ומצלמות אותם מצטלמים

ואותם – אבא או סבא ושני ילדים שרוכבים על אופניים

ושמנו לב לשוטר בשחור שיצא ממכונית המשטרה וצועד. האם בתפקיד?  אמרנו כבר שצריך לשים לב לכל פרט. אולי הוא יתברר כבעל חשיבות רבה

ואימון מתקדם בגלגליות

בדרך היציאה שוב בודקים את הכביסה

וגם דמויות שהולכות מהר, בצורה לא כל כך שגרתית. מה הם עושים שם? האם הם אבא ובן? האם הם בתפקיד?

פאפארצ'י חלונות בתפקיד

ואופס. מה זה? מי הניח אותו ככה כל כך נרפה,עזוב, בודד?

מעקב יומי אחר תהליך הרס בית הספר

ובדרכנו, חלפו על פנינו אמא ובת והכאילו בת של הבת ושתיהן מסיעות עגלות

שתיים שמאד שמחו להכיר זו את זו. רואים לפי הזנבות

עוד בדיקה של חלון

אנחנו כבר די קרובות.  וזו האישה שמוציאה לטיול את הכלבים של השכנים כי הם נשמעים לה והיא גם באכילה את כל החתולים בגינה הסמוכה, כך היא סיפרה לנו.