תרגיל של מחסנאית מתחילה . רואים מיד בהתחלה. ההצלחה חלקית. העניין הוא הרי לחקור, לבדוק את הדומה, להשוות, ללמוד. לשם כך צריך שיטה, צריך דיוק, צריך בסיס להשוואה והכללה. אבל המחסנאית המתחילה ממש לא טובה בזה. היא פזורת דעת, מבולגנת.
הנה צילום של ראשית היום – של הימים ראשון ושני – אבל אין התמדה, אין רישום של העמדה המדויקת, כיווני המצלמה, הגובה תנוחת היד – איזה מין מקור להשוואה זה. מה גרם להבדלים? האם מצב הרוח? העיפות? מזג האוויר? המצלמה? מה תרומתו של כל אחד מהגורמים האלה?
אנחנו מעדיפות ימים שלא אור. עננים באופק מכבידים עלינו.
אותו חלון. אותו הנוף. אותו מסלול בפארק והשאלה מה השתנה. מהי ההרגשה? איך העולם היום? תלוי כמובן בזווית הראיה, לא רק בעננים ובשמש. תלוי גם בשעה, תלוי גם באחרים שפוגשים בדרך. תלוי. הנה , זו לצד זו תמונות מהמסלול הקבוע שלנו והתהיות – מה דומה ומה שונה.
כבר ביציאה – האור שונה. יום אחד מצטרפת לתמונה גם שכנה. המרחק שונה. העולם משתקף לנו אחרת.
והארץ כבר מתחילה לעטות דגלים לחג. לא אותו בנין. אבל בשניהם הרבה, בגדול. ככה זה כשמישהו גאה? לנו זה נראה כל כך מכמיר לב, תלוי כסחבה וגם מתריס.
וגם נכפה עלנו. מתלבש עלינו ממש בעמדת הצילום הקבועה שלנו במועדון.
תחנת האוטובוס. ממתינות שונות. האור שונה. ההשתקפות שלנו כמעט בלתי נראית. צריך להקפיד. לשים לב למרכיבים השונים שיוצרים את התמונה. באמת צריך?
יום אחד בכניסה ראינו יונה. יום שני שמנו ליבנו לצמחים החצופים שמקלקלים את השורה
יום אחד ברכנו לשלום את מכרנו עם שני הכלבים. פעם גם אנחנו היינו משפחה מרובת כלבים.
ביום שני שמנו לב למכרנו המטפח את הגינה. האם הוא ינקש את הסוררים? לא הוא מסלק רק עשבים שוטים
גם הוא למרות אהבת הסדר והשורות שלו מקבל באהדה את פורצי הגדר, מקלקלי השורות.
תמיד אנחנו מסתכלים על הצמדים. ביום ראשון צמד ברווזים. ביום שני צמד נשים בוורוד
ביום אחד רצים ביום שני צמד עם מצלמה. שוב שמחנו לראות שיש עוד כמונו הצועדים ומתעדים.
ביום ראשון החל המעקב אחרי פריחת הסיגלון. קשה לראות בגלל התאורה – כלומר העננים שהאפירו את הכל. אבל ברוב העצים (יקרנדה, איזה שם נפלא) רק החלה כאן פריחה. בקוצר רוח אנחנו מחכות לפריחה הסגולה. אלה הם רגעי השיא המפעימים של הפארק שלנו. עוד מעט.
והחל המעקב גם אחרי הבשלת תות העץ. הוא אמור להיות בשל בל"ג בעומר. כך זה כל שנה.
אופניים צבעוניים אופניים מדליקים. אלה של עובדי הפארק ביום ראשון, ושל המתעמלים במכשירים ביום שני
ובין המשכימים וההולכים והרצים תמיד יש גם כאלה שנחים, קוראים, מהרהרים.
סוף האביב. סוף הפריחה
והנה אנחנו. בשלולית קטנה מימי ההשקיה
בשביל, ליד החרציות,ביום ראשון ראינו רק חתול אחד. ביום שני ראינו שלושה
ורק ביום שני היה אירוע מיוחד – קבלת פרחים.
ראינו אישה עם פרחים. פרחים של הפארק.
היא סיפרה שהאיש שמטפח עוקר אחדים והיא לקחה. קשה לראות פרחים בשיא פריחתם סתם זרוקים. גם לנו.
הגענו אליו וראינו עוד אישה מקבלת – לוקחת בעצם
גם אנחנו לקחנו
וגם הוא, האיש החביב שמלטף את החבר שניקרה בדרכו ובדרכנו
וזה הזר, בבית
ביום ראשון זו הכביסה שהייתה על החבל וביום שני היא השתנתה.
וכך נראה בית הספר ההרוס ביום ראשון ולצדו המראה ביום שני
ומהצד האחר, קרוב יותר, שוב מראה לבית הספר – זוית ראיה שונה אבל עוד תגלית – התחילו לבנות. מה זה? משהו ריבועי, הרבה בטון. יהיו כנראה יותר חלונות ויותר אור, לא בטוח שמשהו ישתנה מהותית.
פגשנו כאן את האיש החביב שעובד שם. הוא סיפר שזה עומד להיות קומפלקס של גנים. מפואר. אולי. הריבועים שמתחילים להיווצר שם לא מבשרים טובות.
ביום ראשון פגשנו כלב לבן ביום שני פגשנו כלב חום
והצצנו לכל מיני חלונות גם ביום ראשון וגם ביום שני. כך עובד פאפרצ'י חלונות. מציץ לפה ולשם.
תם ונשלם.
כמובן שהיו עוד אירועים ועוד מפגשים. היו המון מחשבות והרהורים ומחשבות. למשל – מה נעשה עם קילו וחצי טופו רך שיש לנו במקרר ותאריך התפוגה שלו קרוב מאד?
אולי נתחיל להעשיר את התיעוד שלנו גם במאכלים טבעוניים ונסיונות קולינריים.
אולי.
