מיחזור

אני מתקשה לזרוק , מבקשת לתת חיים גם למה שהתקלקל או סיים את תפקידו או התבלה.

אני נהנית מעבודות מלאכת יד, מיצור ביתי של דברים פשוטים.  תמיד אהבתי. כשלמדתי בית הספר היסודי, מזמן מזמן, היו שעורי מלאכה שהיו חביבים עלי במיוחד. שם רכשתי את המימנויות הבסיסיות.  לצד לימודים ועיסוקים מקצעויים אחרים לגמרי תמיד ניסיתי, העזתי, ויצרתי  בחומרים שונים.  במיוחד כאמור ממוחזרים.

בעיקר אני חושבת שיש לנהוג בצניעות בחומרי הגלם ולא לנהוג בפזרנות במשאבים שעומדים לרשותנו.

פזרנות מביאה לפגיעה במקום בו אנו נמצאים, באוצרות הטבע שאנו  זקוקים  להם  ויזדקקו להם גם הדורות הבאים.

יהירות של שימוש יתר  וחוסר התחשבות  תורמת להתעשרותם של אחדים ופוגעת ברבים.

כאן כמה תמונות של דברים שהכנתי  תוך כדי עיסוק אחר,  מעין תוספת לבילוי,  נילווה לצפייה בטלביזיה או פטפוט .

סלים סרוגים בקרושה משקיות ניילון

אלה הפשוטות, המרשרשות.

התהליך של הפיכת שקית לחוט הוא קסם. פשוט ומהיר.

הסלים שכאן הם הראשונים שלי. מאד צבעוניים ומרהיבים. האמת – פחות נוחים לשימוש יומיומי.  למדתי  והשתכללתי תוך ניסוי וטעייה.

התחלות של קרושה, הרבה צהוב. סגנון שונה וחזק יותר.

והכי חשוב – לא לצרוך הרבה שקיות. רק כשאין ברירה

לבוא מהבית עם שקיות מבד.

לאסוף שקיות מאחרים טרם שהם משליכים אותן

*

כל זאת למרות שכנראה שקיות הפלסטיק אינן המזהם החמור ביותר.  הקושי הגדול הוא להיפטר מהפלסטיק של מכשירים, רהיטים וכדומה המציפים את העולם ולא מתכלים.

(זה אותן אותיות שורש בסיכול? מיכל וכליה? ה.כ.ל. ו   כ.ל.ה.?)

אגרטל עשוי קיפול נייר – אוריגמי  (בדרך כלל של פרסומות בנייר כרומו גדול שמגיעות בדואר או עם העיתון של הבוקר  . אחר כך מוקשה בהדבקות של נייר נוסף.

סל קלוע מנייר עיתון.

את זה אני הכי אוהבת.

נייר, מים ודבק (שעמיד גם במים)

סלים, מיכלים, סלי עיתונים

עשוי מנייר של כתבי עת ( בעיקר של "גלריה" שאני מקבלת עם עיתון הארץ.  הכנת המיכלים האלה מהנה אותי יותר מאשר  הקריאה בכתב העת הזה.

נעשיתי מומחית וציידת של כתבי עת – מה מתגלגל יותר בקלות, עם מה נוח לעבוד, איפה יש הרבה כתבי עת "שווים" (אצל רופאים לפעמים) ומי מוכן לתת לי ( רופא השיניים, אבל שם יש לו בעיקר עיתון "לאישה"  והוא דווקא פחות טוב לעבודתי. אז סתם אני מתעדכנת פעם בחצי שנה)